הביתהFree Things and Unfree Peopleחינוךאוניברסיטת אטלס
לא נמצאו פריטים.
Free Things and Unfree People

Free Things and Unfree People

|
June 12, 2023

As politicians today assert, so loudly and sanctimoniously, that things like food, housing, health care, jobs, childcare, a cleaner-safer environment, transportation, schooling, utilities, and even college should be “free,” or publicly subsidized, almost no one asks why such claims are valid.  Are they to be accepted blindly on faith or affirmed by mere intuition (feeling)? It doesn’t sound scientific.  Shouldn’t all crucial claims pass tests of logic and evidence?

Typically, a freebie claim receives conditional praise: “it sure sounds good, but it’s probably too costly.” My guess is that freebie proposers like hearing that compliment, which also makes them inclined to offer still further freebies. As for cost warnings, my guess also is that freebie proposers like hearing how others will work on the accounting and locate the necessary funding, especially as it’s already been shown that democratic governments can, almost without limit, tax, borrow, print money, mandate private spending, or nationalize industries. Do these measures harm prosperity?  Yes, but that’s of no concern to the freebie promisers.

Individual Rights: The Objectivist View

Why do freebie claims “sound good” to so many people?  They don’t sound very good to me.  Why not? Because they sound mean, even heartless. Why? Because they’re illiberal, hence fundamentally inhumane.  I hope I’m not alone in recognizing that promised freebies are not gifts of nature or manna from heaven, but things produced by actual living human beings who choose to employ their minds and bodies. Who owns the products and services of these minds and bodies? Who should determine whether and how goods or services should be created, exchanged, invested, consumed or bequeathed?  Indeed, who owns these minds and bodies?

An increasingly popular motto today is “my body, my choice.” Good motto.  How about, also, “my mind, my choice?” “My business, my choice?” My money, my choice?” Why not promote a freedom to choose and act in all aspects of our precious lives, not only in just a few aspects?

To claim that health care is “a basic human right” and should be “free,” is akin to claiming that health care consumers have a “right” to compel health care producers to supply. Is it not obvious that this violates the rights and liberties of health care producers? How, in logic (or in morals) can one claim to have “a right to violate rights?” Do not doctors, nurses, hospitals, drug companies, and medical instrument makers have rights? The principle doesn’t differ, of course, if the exchange is funded by resources forcibly seized from unrelated parties. Nor is the principle inapplicable merely because those who seize are elected by democratic majority. There seems nothing “just” about a society of third parties made to pay for things they don’t get, so that others may get something for nothing.  Yet the policy is deemed “socially just.”

Likewise, to claim a college degree is “a basic human right” that should be “free” is akin to claiming consumers of higher education have a “right” to compel its producers to supply it.  Doesn’t that violate the rights of college professors and administrators? Are they not to be paid for the value they provide? What aspect of their character or work uniquely fits them to professional servitude, or worse, to abject dependence on the good graces of state officials? Again, the illogic of “a right to violate rights” isn’t altered by making third parties pay the bill.

Imagine cotton is also “a basic human right” to be provided “free.” Cotton-makers are deprived of liberty and the fruits of their own labor.  It was a belief implicit in the minds of plantation-slave owners in the American South in the 19th century.  It too is a vile belief.

My Name is Property

In a free, capitalist system of constitutional government there is to be equal justice under law, not discriminatory legal treatment; there’s no justification for privileging one group over another, including consumers over producers (or vice versa).  Every individual (or association) must be free to choose and act, without resorting to mooching or looting.  The freebies approach to political campaigning and policymaking brazenly panders to mooching and, by expanding the size, scope, and power of government, also institutionalizes looting.

As politicians contemplate (and effectuate) policies moving us away from capitalism towards more socialism, perhaps it’s no surprise that we also see pervasive, unabashed freebie promising.  Don’t forget that socialism means public (state) ownership of the means of production – means that include land, labor and capital. State ownership and control of labor and of its fruits isn’t far removed from ownership of laborers per se – i.e., of people. The ownership of humans by humans is worse than “illiberal” or inhumane; it’s the very definition of slavery.  The socialist case is buttressed by its principle of distribution (from Karl Marx, in Critique of the Gotha Program, 1875), that folks in the collective must contribute to the sum of resources “according to ability” while taking out of the same sum “according to need,” a morally dubious and economically unsustainable formula that severs pay from productivity while causing ever-more poverty, neediness, and victimhood, both real and imagined.

In the 1940s, Princeton public finance professor Harley Lutz first wrote that “there’s no such thing as a free lunch,” an adage used subsequently and often by free-market economists. It captures the common sense of the matter, but not quite its morality.  Yes, lunches must be produced, before they can be consumed or distributed – confirming Say’s law of markets, contra the Keynesians – but who should decide matters of consumption and distribution?

According to J.B. Say, the producer, by rights, is to decide what’s to be done with his product (A Treatise on Political Economy, 1803); J.S. Mill, in contrast, said that while the laws of production are scientific and economic, those of distribution and consumption are arbitrary and political (Principles of Political Economy, 1848).  Producers will always work, he said, but otherwise should be mute as to what’s done with their product. Marx agreed. No wonder then that Say remained a pro-capitalist his entire life, while Mill veered off into socialism.

Political leaders should respect both productive prowess and producers’ rights.  Just as lunch eaters should be left free to pay for lunch, so the lunch makers should be free to produce and exchange as they wish, and even gift a lunch, out of charity or philanthropy. Instead, many political leaders today openly pander to the free-riding, “something-for-nothing,” mooching mentality. It’s illiberal, undignified, and unworthy of an advanced, constitutional society.

A Self-Help Guide to Living in a Free Society

It’s possible, of course, that the freebie promisers are mistaken only because they’re myopic, or because they don’t know basic economics. If so, they could read Economics in One Lesson (1946) by Henry Hazlitt, who spelled out “the difference between good economics and bad,” as follows: “The bad economist sees only what immediately strikes the eye; the good economist also looks beyond. The bad economist sees only the direct consequences of a proposed course; the good economist looks also at the longer and indirect consequences. The bad economist sees only what the effect of a given policy has been or will be on one particular group; the good economist inquires also what the effect of the policy will be on all groups.”

If today’s politicians knew at least what Hazlitt knew, it might deter them from being so shortsighted, but would it dissuade them from being freebie promisers?  The problem goes much deeper than economics, because the freebie promisers, while catering to those in need, mistakenly believe they occupy the moral high ground; in truth, they cater with food they didn’t produce and the worst of the many costs they impose on us is that of lost liberty.  

Editor's Note: This article was originally published in Free Things and Unfree People | AIER  and has been reposted with permission.


Richard M. Salsman Ph.D.
About the author:
Richard M. Salsman Ph.D.

Dr. Richard M. Salsman is a professor of political economy at Duke University, founder and president of InterMarket Forecasting, Inc., a senior fellow at the American Institute for Economic Research, and senior scholar at The Atlas Society. In the 1980s and 1990s he was a banker at the Bank of New York and Citibank and an economist at Wainwright Economics, Inc. Dr. Salsman has authored five books: Breaking the Banks: Central Banking Problems and Free Banking Solutions (1990), The Collapse of Deposit Insurance and the Case for Abolition (1993), Gold and Liberty (1995), The Political Economy of Public Debt: Three Centuries of Theory and Evidence (2017), and Where Have all the Capitalists Gone?: Essays in Moral Political Economy (2021). He is also author of a dozen chapters and scores of articles. His work has appeared in the Georgetown Journal of Law and Public Policy, Reason Papers, the Wall Street Journal, the New York Sun, Forbes, the Economist, the Financial Post, the Intellectual Activist, and The Objective Standard. He speaks frequently before pro-liberty student groups, including Students for Liberty (SFL), Young Americans for Liberty(YAL), Intercollegiate Studies Institute (ISI), and the Foundation for Economic Education (FEE).

ד"ר סלסמן הוא בעל תואר ראשון במשפטים וכלכלה ממכללת בודואן (1981), תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת ניו יורק (1988) ודוקטורט בכלכלה פוליטית מאוניברסיטת דיוק (2012). את האתר האישי שלו ניתן למצוא בכתובת https://richardsalsman.com/.

עבור אגודת אטלס, ד"ר סלסמן מארח וובינר חודשי של Morals & Markets , הבוחן את הצמתים בין אתיקה, פוליטיקה, כלכלה ושווקים. תוכלו למצוא כאן גם קטעים מהשתלטות האינסטגרם של סלסמן שניתן למצוא באינסטגרם שלנו מדי חודש!

מאמרים אחרונים (סיכומים)

מדינות מוכרות שכר דירה מושחתות יותר ועשירות פחות -- AIER, 13 במאי 2022

בתחום הכלכלה הפוליטית בעשורים האחרונים הושם דגש חשוב ובעל ערך על "חיפוש שכר דירה", המוגדר כקבוצות לחץ הפועלות למען (ומקבלות) טובות הנאה מיוחדות (המוענקות לעצמן) ועל אי-טובות הנאה (המוטלות על יריביהן או אויביהן). אבל חיפוש שכר דירה הוא רק הצד המבוקש של העדפה פוליטית; צד ההיצע הפחות מודגש - קוראים לזה מכירת שכר דירה - הוא המסית האמיתי. רק למדינות יש את הכוח ליצור טובות הנאה פוליטיות סכום אפס, סלידה ומקורבים. הקרוניזם אינו מותג של קפיטליזם, אלא סימפטום של מערכות היברידיות; מדינות התערבותיות המשפיעות במידה רבה על התוצאות הסוציו-אקונומיות מזמינות באופן פעיל לובי על ידי אלה המושפעים ביותר ויכולים להרשות זאת לעצמם ביותר (העשירים והחזקים). אבל הבעיה השורשית של העדפה היא לא של תובענים שמשחדים, אלא של ספקים שסוחטים. 'קפיטליזם מקורב' הוא סתירה בוטה, תחבולה להאשים את הקפיטליזם בתוצאות המדיניות האנטי-קפיטליסטית.

התרחבות נאט"ו כמסית למלחמת רוסיה-אוקראינה -- קלאבהאוס, 16 במרץ 2022

בראיון אודיו זה בן 90 דקות, עם שאלות ותשובות מהקהל, ד"ר סלסמן דן 1) מדוע האינטרס העצמי הלאומי צריך להנחות את מדיניות החוץ של ארה"ב (אך לא עושה זאת), 2) מדוע ההתפשטות בת עשרות השנים של נאט"ו מזרחה לעבר גבול רוסיה (ורומזת שהיא עשויה להוסיף את אוקראינה) תדלקה את הסכסוכים בין רוסיה לאוקראינה, ואת המלחמה הנוכחית, 3) כיצד רייגן-בוש ניצח בגבורה (ובשלווה) במלחמה הקרה, 4) כיצד/מדוע נשיאים דמוקרטים במאה זו (קלינטון, אובמה, ביידן) סירבו לטפח את השלום שלאחר המלחמה הקרה, היו דוחפי נאט"ו, היו לוחמניים ללא הצדקה כלפי רוסיה, וערערו את העוצמה והביטחון הלאומיים של ארה"ב, 5) מדוע אוקראינה אינה חופשית ומושחתת, אינה בעלת ברית אמיתית של ארה"ב (או חברה בנאט"ו), אינה רלוונטית לביטחון הלאומי של ארה"ב, ואינה ראויה לתמיכה רשמית של ארה"ב מכל סוג שהוא, ו-6) מדוע התמיכה הדו-מפלגתית, הכמעט בכל מקום, במלחמה רחבה יותר, המקודמת בכבדות על ידי ה-MMIC (צבאי-תקשורתי-תעשייתי-מורכב), היא גם פזיזה וגם מאיימת.

אוקראינה: העובדות לא מתרצות את פוטין, אבל הן כן מגנות את נאט"ו -- הסטנדרט הקפיטליסטי, 14 במרץ 2022

אינכם צריכים לתרץ או לתמוך בפוגליזם האכזרי של פוטין כדי להכיר בעובדות פשוטות ובדאגות אסטרטגיות סבירות: להכיר בכך שנאט"ו, אנשי המלחמה האמריקאים והרוסים הפכו חלק גדול מהסכסוך הזה לאפשרי. הם גם יצרו ברית בין רוסיה לסין, תחילה כלכלית, כעת בעלת פוטנציאל צבאי. "להפוך את העולם לדמוקרטי" היא זעקת הקרב שלהם, בין אם המקומיים רוצים בכך, ובין אם היא מביאה חירות (לעתים רחוקות); או האם היא מפילה את האוטוריטריים ומקיימת הצבעה הוגנת. מה שקורה בעיקר, לאחר ההפלה, הוא תוהו ובוהו, קטל ואכזריות (ראו עיראק, לוב, מצרים, פקיסטן וכו'). נראה שזה אף פעם לא נגמר כי שוברי האומה אף פעם לא לומדים. נאט"ו משתמש באוקראינה כבובה, למעשה מדינת לקוח של נאט"ו (כלומר, ארה"ב) מאז 2008. זו הסיבה שמשפחת הפשע של ביידן ידועה בכך שהיא "מושכת בחוטים" שם. ב-2014, נאט"ו אף סייעה ללבות את ההפיכה של הנשיא הפרו-רוסי של אוקראינה, שנבחר כדין. פוטין מעדיף באופן סביר שאוקראינה תהיה אזור חיץ נייטרלי; אם, כפי שנאט"ו-ביידן מתעקש, זה לא אפשרי, פוטין מעדיף פשוט להרוס את המקום - כפי שהוא עושה - מאשר להחזיק בו, לנהל אותו או להשתמש בו כבמה מערבה לפלישות של מדינות אחרות.

המחסור היקר אך המכוון בכוח אדם בארה"ב -- AIER, 28 בספטמבר 2021

במשך יותר משנה, בשל קוביד פוביה וסגרים, ארה"ב סבלה מסוגים וסדרי גודל שונים של מחסור בעובדים, המקרה שבו כמות העבודה הנדרשת על ידי מעסיקים פוטנציאליים עולה על כמויות שסופקו על ידי עובדים פוטנציאליים. זה לא מקרי או זמני. חוסר עבודה היה גם מנדט (על ידי השבתת עסקים "לא חיוניים") וגם מסובסד (עם "הטבות מחוסרי עבודה" משתלמות ומורחבות). זה מקשה על עסקים רבים למשוך ולהעסיק עובדים בכמות מספקת, איכות, אמינות ומחיר סביר. עודפים וחוסרים חומריים או כרוניים משקפים לא "כשל שוק" אלא את כישלונן של ממשלות לתת לשווקים להתבהר. למה כל כך הרבה מזה לא ברור אפילו למי שאמור לדעת טוב יותר? זה לא בגלל שהם לא יודעים כלכלה בסיסית; רבים מהם אנטי-קפיטליסטיים מבחינה אידיאולוגית, מה שמוטה אותם נגד מעסיקים; כשהם מתעלים את מרקס, הם מאמינים באופן שקרי שהקפיטליסטים מרוויחים על ידי תשלום נמוך מדי לעובדים וגביית יתר על הלקוחות.

מצמיחה מהירה ללא צמיחה למניעת צמיחה -- AIER, אוגוסט 4, 2021

הגדלת השגשוג בטווח הארוך מתאפשרת על ידי צמיחה כלכלית מתמשכת בטווח הקצר; שגשוג הוא הרעיון הרחב יותר, הכרוך לא רק בתפוקה רבה יותר אלא באיכות תפוקה המוערכת על ידי הקונים. שגשוג מביא לרמת חיים גבוהה יותר, שבה אנו נהנים מבריאות טובה יותר, תוחלת חיים ארוכה יותר ואושר רב יותר. למרבה הצער, צעדים אמפיריים באמריקה מראים שקצב הצמיחה הכלכלית שלה מאט, וזו אינה בעיה חולפת; זה קורה כבר עשרות שנים; למרבה הצער, מעטים המנהיגים שמזהים את המגמה העגומה; מעטים יכולים להסביר זאת; חלקם אפילו מעדיפים את זה. השלב הבא יכול להיות דחיפה ל"דה-צמיחה", או התכווצויות רצופות בתפוקה הכלכלית. העדפת הצמיחה האיטית מנורמלת במשך שנים רבות וזה יכול לקרות גם עם העדפת דה-צמיחה. האקוליטים של היום הם מיעוט, אבל לפני עשרות שנים גם האוהדים בעלי הצמיחה האיטית היו מיעוט.

כשהתבונה בחוץ, האלימות היא בפנים -- מגזין קפיטליזם, 13 בינואר 2021

בעקבות המתקפה הימנית בהשראת טראמפ על הקפיטול בארה"ב בשבוע שעבר, כל "צד" האשים בצדק את הצד השני בצביעות, בכך שהוא לא "מיישם את מה שהם מטיפים", בכך שהוא לא "הולך לדבר". בקיץ שעבר ניסו אנשי שמאל להצדיק (כ"מחאה לא אלימה") את האלימות שלהם בפורטלנד, סיאטל, מיניאפוליס ובמקומות אחרים, אך כעת הם מגנים את אלימות הימין בקפיטול. מדוע צביעות, סגן, נמצאת כיום בכל מקום?  ההיפך שלה הוא סגולת היושרה, שהיא נדירה בימינו משום שבמשך עשרות שנים הטמיעו האוניברסיטאות פרגמטיזם פילוסופי, דוקטרינה שאינה מייעצת ל"מעשיות" אלא מערערת אותה על ידי התעקשות על כך שעקרונות קבועים ותקפים הם בלתי אפשריים (ולכן ניתנים לחלוקה), דעה זו ניתנת למניפולציה. עבור הפרגמטיסטים, "תפיסה היא מציאות" ו"המציאות ניתנת למשא ומתן".  במקום המציאות, הם מעדיפים "מציאות מדומה", במקום צדק, "צדק חברתי". הם מגלמים את כל מה שמזויף ומזויף. כל שנותר כמדריך לפעולה הוא אופורטוניזם דרג, תועלתנות, "כללים לרדיקלים", כל מה ש"עובד" – לנצח בוויכוח, לקדם מטרה, או לחוקק חוק – לעת עתה לפחות (עד . . . זה לא עובד). מה מסביר את האלימות הדו-מפלגתית של ימינו? היעדר היגיון (ואובייקטיביות). אין לכך (תרתי משמע) סיבה, אבל יש הסבר: כשההיגיון בחוץ, גם השכנוע וההתקהלות הלא אלימה בחוץ. מה שנותר הוא רגשנות – ואלימות.

הזלזול של ביידן בבעלי המניות הוא פשיסטי -- הסטנדרט הקפיטליסטי, 16 בדצמבר 2020

מה חושב הנשיא הנבחר ביידן על הקפיטליזם? בנאום שנשא ביולי האחרון אמר: "הגיע הזמן שנשים קץ לעידן הקפיטליזם של בעלי המניות - הרעיון שהאחריות היחידה שיש לתאגיד היא על בעלי המניות. זה פשוט לא נכון. זו פארסה מוחלטת. יש להם אחריות לעובדים שלהם, לקהילה שלהם, למדינה שלהם. זה לא רעיון חדש או רדיקלי". כן, זה לא רעיון חדש – שתאגידים חייבים לשרת אנשים שאינם בעלים (כולל הממשלה). נראה שכולם בימינו – מהפרופסור לעסקים, דרך העיתונאי, דרך הוול סטריט ועד "האיש ברחוב" – מעדיפים "קפיטליזם של בעלי עניין". אבל זה גם לא רעיון רדיקלי? זה פשיזם, פשוט ופשוט. האם הפשיזם כבר לא רדיקלי? האם זו הנורמה ה"חדשה" – אם כי בהשאלה משנות ה-30 (רוזוולט, מוסוליני, היטלר)? למעשה, "קפיטליזם של בעלי מניות" הוא מיותר, ו"קפיטליזם של בעלי עניין" הוא אוקסימורוני. הראשון הוא קפיטליזם אמיתי: בעלות פרטית (ושליטה) על אמצעי הייצור (וגם על תפוקתו). האחרון הוא פשיזם: בעלות פרטית אך שליטה ציבורית, שנכפתה על ידי לא בעלים. סוציאליזם, כמובן, הוא בעלות ציבורית (מדינה) ושליטה ציבורית על אמצעי הייצור. הקפיטליזם כרוך ומקדם אחריות חוזית מועילה הדדית; הפשיזם הורס זאת, על ידי ניתוק אכזרי של הבעלות והשליטה.

האמיתות הבסיסיות של הכלכלה האומרת והרלוונטיות העכשווית שלהן -- הקרן לחינוך כלכלי, 1 ביולי 2020

ז'אן-בטיסט סיי (1767-1832) היה מגן עקרוני של המדינה המצומצמת מבחינה חוקתית, באופן עקבי אף יותר מאשר רבים מבני דורו הליברלים הקלאסיים. ידוע בעיקר בזכות "חוק האמירה", העיקרון הראשון של הכלכלה, הוא צריך להיחשב לאחד המעריכים העקביים והחזקים ביותר של הקפיטליזם, עשרות שנים לפני שהמילה נטבעה (על ידי מתנגדיה, בשנות ה-50 של המאה ה-19).  למדתי די הרבה כלכלה פוליטית במשך עשרות שנים ואני מחשיב את המסה של סיי על כלכלה פוליטית (1803) כיצירה הטובה ביותר שפורסמה אי פעם בתחום, לא רק עולה על יצירות עכשוויות אלא גם על אלה כמו עושר העמים של אדם סמית (1776) והפעולה האנושית של לודוויג פון מיזס : מסה על כלכלה (1949).

'גירוי' פיסקלי-מוניטרי הוא דיכאוני -- הגבעה, 26 במאי 2020

כלכלנים רבים מאמינים שהוצאה ציבורית והנפקת כסף יוצרות עושר או כוח קנייה. לא כך. האמצעי היחיד שלנו להשיג מוצרים ושירותים אמיתיים הוא יצירת עושר – ייצור. מה שאנחנו מוציאים חייב לבוא מהכנסה, שהיא עצמה חייבת לבוא מייצור. חוק סיי מלמד שרק היצע מהווה ביקוש; אנחנו חייבים לייצר לפני שאנחנו דורשים, מוציאים או צורכים. כלכלנים מאשימים בדרך כלל מיתון ב"כשל שוק" או ב"ביקוש מצרפי לקוי", אך מיתון נובע בעיקר מכישלון הממשלה; כאשר מדיניות מענישה רווחים או ייצור, חוזי אספקה מצרפיים.

חופש הוא בלתי ניתן לחלוקה, וזו הסיבה שכל הסוגים נשחקים כעת -- מגזין קפיטליזם, 18 באפריל 2020

מטרתו של עקרון אי-ההבחנה היא להזכיר לנו שהחירויות השונות עולות או נופלות יחד, גם אם בפיגורים שונים, גם אם נראה שחופש מסוים, לזמן מה, עולה ככל שאחרים נופלים; לכל כיוון שהחירויות נעות, בסופו של דבר הן נוטות לצלול. העיקרון שהחופש אינו ניתן לחלוקה משקף את העובדה שבני האדם הם שילוב של נפש וגוף, רוח וחומר, תודעה וקיום; העיקרון מרמז על כך שבני האדם צריכים לבחור לממש את התבונה שלהם – הפקולטה הייחודית להם – כדי לתפוס את המציאות, לחיות באופן אתי ולפרוח כמיטב יכולתם. העיקרון מגולם בידוע יותר שיש לנו זכויות פרט – לחיים, לחירות, לקניין ולרדיפה אחר האושר – ושהמטרה היחידה והראויה של השלטון היא להיות סוכן של זכותנו להגנה עצמית, לשמור, להגן ולהגן על זכויותינו מבחינה חוקתית, לא לגשר עליהן או לבטל אותן. אם עם רוצה לשמור על החירות, עליו להילחם על שימורה בכל התחומים, לא רק אלה שבהם הוא חי ביותר, או הכי טוב – לא באחד, או בחלק, אבל לא באחרים, ולא באחד או בחלקם על חשבון אחרים.

ממשל משולש: מדריך לקביעת מדיניות נכונה -- AIER, 14 באפריל 2020

כשאנחנו שומעים את המונח "ממשלה" רובנו חושבים על פוליטיקה – על מדינות, משטרים, קפיטולים, סוכנויות, ביורוקרטיות, ממשלים ופוליטיקאים. אנו מכנים אותם "פקידים", בהנחה שיש להם מעמד ייחודי, מרומם וסמכותי.  אבל זה רק סוג אחד של משילות בחיינו; שלושת הסוגים הם ממשל ציבורי, ממשל פרטי וממשל אישי. כל אחת מהן נתפסתי בצורה הטובה ביותר כתחום שליטה, אך יש לאזן בין השלושה כראוי, כדי לייעל את השמירה על הזכויות והחירויות. המגמה המאיימת של התקופה האחרונה היא פלישה מתמשכת לתחומי הממשל האישי והפרטי על ידי ממשל ציבורי (פוליטי).

דברים בחינם ואנשים לא חופשיים -- AIER, 30 ביוני 2019

פוליטיקאים כיום טוענים בקול רם ומקודש שדברים רבים – מזון, דיור, שירותי בריאות, מקומות עבודה, טיפול בילדים, סביבה נקייה ובטוחה יותר, תחבורה, חינוך, שירותים ואפילו מכללות – צריכים להיות "חופשיים", או מסובסדים בפומבי. איש אינו שואל מדוע טענות כאלה תקפות.  האם יש לקבלם בעיוורון על אמונה או לאשרם על ידי אינטואיציה (תחושה) גרידא? זה לא נשמע מדעי.  האם לא כל הטענות המכריעות צריכות לעבור מבחנים של היגיון וראיות? מדוע טענות חינם "נשמעות טוב" לכל כך הרבה אנשים?  למעשה, הם מרושעים, אפילו חסרי לב, משום שהם אי-ליברליים, ולכן לא אנושיים ביסודם. במערכת שלטון חוקתית חופשית וקפיטליסטית יש להיות צדק שווה על פי חוק, לא יחס משפטי מפלה; אין שום הצדקה להעדפת קבוצה אחת על פני אחרת, כולל צרכנים על פני יצרנים (או להיפך).  כל אדם (או התאגדות) חייב להיות חופשי לבחור ולפעול, מבלי להזדקק לביזה.  הגישה החופשית לקמפיינים פוליטיים ולקביעת מדיניות מתעתעת באופן נועז, ועל ידי הרחבת הגודל, ההיקף והכוח של הממשלה, היא גם ממסדת ביזה.

עלינו לחגוג גם גיוון בעושר -- AIER, 26 בדצמבר 2018

ברוב תחומי החיים כיום, גיוון ומגוון זוכים לשבחים ולכבוד בצדק. הבדלים בכישרון האתלטי והאמנותי, למשל, כרוכים לא רק בתחרויות חזקות ומבדרות, אלא גם בקנאים ("אוהדים") שמכבדים, מוחאים כפיים, מעניקים פרסים ומפצים יפה את הזוכים ("כוכבים" ו"אלופים") תוך שהם גם מונעים (לפחות יחסית) את המפסידים. עם זאת, תחום הכלכלה - של שווקים ומסחר, עסקים ופיננסים, הכנסה ועושר - מעורר תגובה כמעט הפוכה, למרות שלא, כמו משחקי ספורט, משחק סכום אפס. בתחום הכלכלי, אנו רואים כישרונות דיפרנציאליים ותוצאות מתוגמלים באופן לא שוויוני (כפי שהיינו צריכים לצפות), אך עבור אנשים רבים, גיוון וגיוון בתחום זה זוכים לזלזול ולקנאה, עם תוצאות צפויות: חלוקה מחדש מתמדת של הכנסה ועושר על ידי מיסוי עונשי, רגולציה נוקשה ופגיעה תקופתית באמון. כאן המנצחים חשודים יותר מאשר מכובדים, בעוד המפסידים מקבלים אהדה וסובסידיות. מה מסביר את האנומליה המוזרה למדי הזו? למען הצדק, החירות והשגשוג, אנשים צריכים לזנוח את הדעות הקדומות האנטי-מסחריות שלהם ולהפסיק לפגוע בעושר ובהכנסה לא שוויוניים. הם צריכים לחגוג ולכבד את הגיוון בתחום הכלכלי לפחות כמו שהם עושים בתחום הספורטיבי והאמנותי. כישרון אנושי מגיע במגוון צורות נפלאות. בואו לא נכחיש או נזלזל באף אחד מהם.

כדי להרתיע מפני טבח בנשק, על הממשלה הפדרלית להפסיק לפרק את החפים מפשע מנשקם -- פורבס, 12 באוגוסט 2012

תומכי בקרת נשק רוצים להאשים את הירי ההמוני ב"יותר מדי אקדחים", אבל הבעיה האמיתית היא מעט מדי אקדחים ומעט מדי חופש נשק. הגבלות על הזכות השנייה של החוקה שלנו לשאת נשק מזמינות טבח ומהומה. פקחי נשק שכנעו פוליטיקאים וגורמי אכיפת חוק כי שטחים ציבוריים מועדים במיוחד לאלימות נשק ודחפו לאיסורים מכבידים והגבלות על שימוש בנשק באזורים כאלה "אזורים ללא נשק". אבל הם מסייעים לפשעים כאלה, בכך שהם מעודדים את הממשלה לאסור או להגביל את זכותנו האזרחית הבסיסית להגנה עצמית; הם דרדרו משוגעים תועים לטבח פומבי באנשים ללא עונש. הגנה עצמית היא זכות מכרעת; זה דורש תותחים ושימוש מלא לא רק בבתים שלנו וברכוש שלנו, אלא גם (ובעיקר) בציבור. באיזו תדירות שוטרים חמושים בנשק באמת מונעים או עוצרים פשיעה אלימה? כמעט אף פעם. הם אינם "פקקי פשע" אלא רושמי פתקים שמגיעים למקום. מכירות האקדחים זינקו בחודש האחרון, אחרי הטבח בבתי הקולנוע, אבל זה לא אומר שאפשר להשתמש באקדחים האלה בבתי קולנוע – או במקומות ציבוריים רבים אחרים. האיסור המשפטי הוא הבעיה האמיתית – ואת העוול יש להפסיק לאלתר. הראיות הן מכריעות עכשיו: אף אחד כבר לא יכול לטעון, בכנף, שבקרי נשק הם "פסיפיק", "שוחרי שלום" או "בעלי כוונות טובות", אם הם אויבים מושבעים של זכות אזרחית מרכזית ותומכים מחפירים של רוע.

פרוטקציוניזם כמזוכיזם הדדי -- הסטנדרט הקפיטליסטי, 24 ביולי 2018

המקרה ההגיוני והמוסרי של סחר חופשי, בין אם הוא בין-אישי, בינלאומי או תוך-לאומי, הוא שהוא מועיל הדדית. אלא אם כן אדם מתנגד לרווח כשלעצמו או מניח שהבורסה היא win-lose (משחק "סכום אפס"), יש לבשר על סחר. מלבד אלטרואיסטים המקריבים את עצמם, אף אחד לא סוחר מרצון אלא אם כן זה מועיל לעצמו. מר טראמפ מתחייב "להפוך את אמריקה לגדולה שוב", סנטימנט אצילי, אבל פרוטקציוניזם רק פוגע ולא עוזר לעשות את העבודה הזאת. כמחצית מהחלקים במשאיות הנמכרות ביותר של פורד מיובאים כיום; אם לטראמפ יש את הדרך שלו, לא נוכל אפילו לייצר משאיות פורד, שלא לדבר על להפוך את אמריקה לגדולה שוב. "לקנות אמריקאים", כפי שדורשים הלאומנים והנייטיביסטים, זה לוותר על המוצרים המועילים של היום תוך המעטת היתרונות של הגלובליזציה של הסחר והחשש ממחר. כשם שאמריקה במיטבה היא "כור היתוך" של רקעים אישיים, זהויות ומקורות, כך גם מוצרים במיטבם מגלמים כור היתוך של עבודה ומשאבים שמקורם בעולם. מר טראמפ טוען שהוא פרו-אמריקאי, אך הוא פסימי באופן לא מציאותי לגבי כוחה היצרני והתחרותיות שלה. בהתחשב ביתרונות הסחר החופשי, המדיניות הטובה ביותר שכל ממשלה יכולה לאמץ היא סחר חופשי חד-צדדי (עם ממשלות אחרות שאינן אויבות), כלומר: סחר חופשי ללא קשר לשאלה אם ממשלות אחרות מאמצות גם סחר חופשי יותר.

המקרה הטוב ביותר לקפיטליזם -- הסטנדרט הקפיטליסטי, 10 באוקטובר 2017

היום מציינים 60 שנה לפרסום "אטלס מושך בכתפיים " (1957) מאת איין ראנד (1982-1905), סופרת-פילוסופית רבת מכר שהעלתה על נס את התבונה, האינטרס העצמי הרציונלי, האינדיבידואליזם, הקפיטליזם והאמריקניזם. מעטים הספרים הישנים האלה שממשיכים להימכר גם כן, אפילו בכריכה קשה, ומשקיעים ומנכ"לים רבים שיבחו זה מכבר את הנושא והתובנה שלו. בסקר שנערך בשנות ה-90 עבור ספריית הקונגרס ומועדון ספר החודש, המשיבים ציינו את אטלס משך בכתפיו כשני רק לתנ"ך כספר שעשה שינוי גדול בחייהם.  הסוציאליסטים דוחים באופן מובן את ראנד משום שהיא דוחה את טענתם שהקפיטליזם הוא נצלני או נוטה להתמוטט; עם זאת, השמרנים נזהרים ממנה משום שהיא מכחישה שהקפיטליזם סומך על הדת. תרומתה העיקרית היא להראות שהקפיטליזם הוא לא רק המערכת היצרנית מבחינה כלכלית, אלא גם זו שהיא צודקת מבחינה מוסרית.  היא מתגמלת אנשים של יושר, יושרה, עצמאות ופרודוקטיביות; עם זאת, היא דוחקת לשוליים את אלה שבוחרים במקום זאת להיות פחות מאנושיים, והיא מענישה את האכזריים והבלתי אנושיים. בין אם היא פרו-קפיטליסטית, פרו-סוציאליסטית או אדישה בין השתיים, ספר זה שווה קריאה – וכך גם יצירותיה האחרות, בהן " ראש המזרקה " (1943), " סגולת האנוכיות: מושג חדש של אגואיזם " (1964) ו "קפיטליזם: האידיאל הלא ידוע " (1966).

טראמפ ו-GOP תומכים ברפואת מונופול -- התקן הקפיטליסטי, 20 ביולי 2017

ה-GOP והנשיא טראמפ, שהפרו באומץ את הבטחות הקמפיין שלהם בכך שסירבו "לבטל ולהחליף" את ObamaCare, טוענים כעת שהם פשוט יבטלו אותו ויראו מה יקרה. אל תסמכו על זה. בשורש, לא ממש אכפת להם מ-ObamaCare ומשיטת "המשלם היחיד" (מונופול הרפואה הממשלתית) שאליה היא מובילה. מתועב ככל שיהיה, הם מקבלים את זה מבחינה פילוסופית, ולכן הם גם מקבלים פוליטית. טראמפ ורוב הרפובליקנים תומכים בעקרונות הסוציאליסטיים החבויים ב-ObamaCare. אולי הם אפילו מבינים שזה ימשיך לשחוק את ההיבטים הטובים יותר של המערכת ולהוביל ל"מערכת של משלם יחיד" (מונופול ממשלתי על הרפואה) – שאובמה [וטראמפ] תמיד אמרו שהם רוצים. כמו כן, נראה כי רוב הבוחרים האמריקאים כיום מתנגדים למונופול זה. הם עשויים להתנגד לכך בעוד עשרות שנים, כאשר הם יבינו שגישה לביטוח בריאות אינה מבטיחה גישה לשירותי בריאות (במיוחד לא תחת רפואה חברתית, מה שמפחית את האיכות, הכדאיות הכלכלית והגישה). אבל עד אז יהיה מאוחר מדי לשקם את אותם אלמנטים חופשיים יותר שהפכו את הרפואה האמריקאית לכל כך גדולה מלכתחילה.

הוויכוח על אי השוויון: חסר היגיון ללא התחשבות במה שמרוויחים -- פורבס, 1 בפברואר 2012

במקום לדון בשאלות המונומנטליות באמת של זמננו הבעייתי – כלומר, מהו הגודל וההיקף הראויים של הממשלה? (תשובה: קטן יותר), והאם צריך להיות לנו יותר קפיטליזם או יותר קורפורטיזם? (תשובה: קפיטליזם) – התקשורת הפוליטית במקום זאת דנה ברוע לכאורה של "אי שוויון". קנאתם חסרת הבושה משתוללת לאחרונה, אך ההתמקדות באי-שוויון נוחה לשמרנים ולשמאלנים כאחד.  מר אובמה מקבל תיאוריה שקרית של "הגינות" הדוחה את תפיסת הצדק ההגיונית, המבוססת על הכשרון, שאמריקאים מבוגרים עשויים לזהות כ"מדבר", שבו צדק פירושו שמגיע לנו (או מרוויחים) את מה שאנחנו מקבלים בחיים, ולו על ידי הבחירה החופשית שלנו. באופן לגיטימי, יש "צדק חלוקתי", עם תגמולים על התנהגות טובה או פרודוקטיבית, ו"צדק גמולי", עם עונשים על התנהגות רעה או הרסנית.

קפיטליזם הוא לא קורפורטיזם או קרוניזם -- פורבס, 7 בדצמבר 2011

הקפיטליזם הוא המערכת החברתית-כלכלית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, משום שהוא כל כך מוסרי וכל כך פרודוקטיבי – שתי התכונות החיוניות כל כך להישרדות ולשגשוג האנושי. היא מוסרית משום שהיא מעגנת ומטפחת רציונליות ואינטרס עצמי – "תאוות בצע נאורה", אם תרצו – שתי המעלות המרכזיות שכולנו חייבים לאמץ ולתרגל באופן מודע אם ברצוננו לרדוף ולהשיג חיים ואהבה, בריאות ועושר, הרפתקאות והשראה. היא מייצרת לא רק שפע חומרי-כלכלי אלא את הערכים האסתטיים הנראים באמנות ובבידור. אבל מהו בדיוק קפיטליזם? איך אנחנו יודעים את זה כשאנחנו רואים את זה או שיש לנו את זה - או כשאין לנו, או לא?  האלופה האינטלקטואלית הגדולה ביותר של הקפיטליזם, איין ראנד (1905-1982), הגדירה אותו פעם כ"מערכת חברתית המבוססת על הכרה בזכויות הפרט, כולל זכויות קניין, שבה כל הרכוש הוא בבעלות פרטית". הכרה זו בזכויות אמיתיות (לא "זכויות" להכריח אחרים להשיג לנו את מה שאנו רוצים) היא מכרעת ויש לה בסיס מוסרי ייחודי. למעשה, קפיטליזם הוא מערכת של זכויות, חירות, אזרחיות, שלום ושגשוג לא מקריב; זו לא שיטת הממשל שמעדיפה שלא בצדק את הקפיטליסטים על חשבון אחרים. הוא מספק מגרש משחקים משפטי ברמה פלוס פקידים המשמשים אותנו כשופטים בעלי פרופיל נמוך (לא קובעי חוקים שרירותיים או משנים ניקוד). מה שבטוח, קפיטליזם כרוך גם באי-שוויון – של שאפתנות, כישרון, הכנסה או עושר – כי כך באמת אנשים פרטיים (וחברות); הם ייחודיים, לא שיבוטים או חלקים הניתנים לשינוי, כפי שטוענים השוויוניים.

כתבי הקודש ומדינת הרווחה -- פורבס, 28 באפריל 2011

אנשים רבים תוהים מדוע וושינגטון נראית שקועה לנצח בקיפאון בשאלה איזו מדיניות עשויה לרפא הוצאות מופרזות, גירעונות תקציביים וחובות. אומרים לנו ששורש הבעיה הוא "פוליטיקה מקוטבת", ש"קיצונים" שולטים בדיון ומונעים פתרונות שרק אחדות דו-מפלגתית יכולה לספק.  למעשה, בנושאים רבים שני ה"צדדים" מסכימים לחלוטין – על בסיס איתן של אמונה דתית משותפת.  בקיצור, לא הרבה שינויים כי שני הצדדים מסכימים על כל כך הרבה, במיוחד על מה זה אומר "לעשות את הדבר הנכון" מבחינה מוסרית. זה לא מדווח באופן נרחב, אבל רוב הדמוקרטים והרפובליקנים, בין אם משמאל או מימין מבחינה פוליטית, הם דתיים למדי, ולכן נוטים לתמוך במדינת הרווחה המודרנית. גם אם לא כל הפוליטיקאים מרגישים כל כך חזק לגבי זה, הם חושדים (בצדק) שהבוחרים עושים זאת. לפיכך, אפילו הצעות שוליות לריסון הוצאות הממשלה מעוררות האשמות כי התומך הוא אכזר, חסר לב, לא מאמין ולא נוצרי - וההאשמות נשמעות נכונות לרוב האנשים משום שהכתובים התנו אותם זה מכבר לאמץ את מדינת הרווחה.

לאן נעלמו כל הקפיטליסטים? -- פורבס, 5 בדצמבר 2010

לאחר נפילת חומת ברלין (1989) והתפרקות ברית המועצות (1991), כמעט כולם הודו שהקפיטליזם הוא "הניצחון" ההיסטורי על הסוציאליזם. עם זאת, מדיניות התערבותית המשקפת הנחות יסוד סוציאליסטיות ברובן חזרה עם נקמה בשנים האחרונות, בעוד הקפיטליזם הואשם בגרימת המשבר הפיננסי של 2007-2009 והמיתון הכלכלי העולמי. מה מסביר את השינוי הפתאומי לכאורה הזה בהערכת העולם את הקפיטליזם? אחרי הכל, מערכת א-פוליטית-כלכלית, בין אם קפיטליסטית או סוציאליסטית, היא תופעה רחבה ומתמשכת שלא ניתן לפרש אותה באופן הגיוני כמועילה עשור אחד אך הרסנית בעשור הבא. אז לאן נעלמו כל הקפיטליסטים? באופן מוזר, "סוציאליסט" פירושו כיום תומך במערכת הפוליטית-כלכלית של הסוציאליזם כאידיאל מוסרי, אך "קפיטליסט" פירושו איש כספים מוול סטריט, איש הון סיכון או יזם – לא תומך במערכת הפוליטית-כלכלית של הקפיטליזם כאידיאל מוסרי. למען האמת, הקפיטליזם מגלם את האתיקה המשפרת חיים, יוצרת עושר, של אינטרס עצמי רציונלי – של אגואיזם, של "חמדנות", אם תרצו – המתבטאת אולי באופן הבוטה ביותר במניע הרווח. כל עוד המוסר ההומני הזה אינו מהימן או נתעב, הקפיטליזם יסבול מאשמה בלתי מנוצלת על כל מחלה חברתית-כלכלית. התמוטטות המשטרים הסוציאליסטיים לפני שני עשורים לא הביאה לכך שהקפיטליזם זכה סוף סוף לשבחים על מעלותיו הרבות; האירוע ההיסטורי רק הזכיר לאנשים את יכולתו היצרנית של הקפיטליזם – יכולת שכבר הוכחה זה מכבר והוכרה זה מכבר אפילו על ידי אויביו הגרועים ביותר. האיבה המתמשכת כלפי הקפיטליזם כיום נשענת על נימוקים מוסריים, לא מעשיים. אם האינטרס העצמי הרציונלי לא יובן כקוד המוסרי היחיד העולה בקנה אחד עם האנושות האמיתית, וההערכה המוסרית של הקפיטליזם תשתפר כך, הסוציאליזם ימשיך לעשות קאמבק, למרות הרקורד העמוק והאפל שלו של אומללות אנושית.

לא נמצאו פריטים.
לא נמצאו פריטים.