זרקור חבר: אלן ג'יי דלוגאש, רו"ח

הערת העורך: רו"ח אלן ג'יי דלוגאש הוא יועץ המתמקד בעיקר בתכנוני מס וניתוח פיננסי עבור אנשים בעלי הון וגופים עסקיים הקשורים אליהם. כמו כן, הוא מייעץ לעסקים קטנים בנושאי תגמול מנהלים ומיסוי זרים ומסייע לרואי חשבון ועורכי דין בהבנת השלכות המס של פעילותם ועסקאותיהם של לקוחותיהם. למר דלוגאש ניסיון של למעלה מ-40 שנה בחשבונאות ומיסוי, והוא החל את הקריירה שלו בחברת PricewaterhouseCoopers (אז פרייס ווטרהאוס), והתקדם לתפקיד מנהל המס. לאחר מכן היה שותף להקמת Dlugash & Kevelson, שם בילה 23 שנים כשותף מנהל עד שחברתו התמזגה עם מרקס פאנת' אנד שרון בשנת 2003. הוא פרש ממרקס פאנת' בשנת 2012 וממשיך להיות יועץ מס ויועץ באמצעות אלן ג'יי דלוגאש, LLC. מר דלוגאש הוא חבר באגודת רואי החשבון של מדינת ניו יורק (NYSSCPAs) המכהן בוועדת המס האישית (ויו"ר קודם), וכיום הוא גם חבר בוועדת היחסים של מס הכנסה. הוא כיהן גם בכוח המשימה של האגודה לפישוט המס וכן בוועדה המיוחדת לרפורמה במערכת המס שהדו"ח שלה הופץ בתפוצה רחבה.  בנוסף, הוא חבר במכון האמריקאי לרואי חשבון (AICPA) ובחטיבת המסים שלו. כמוביל דעה בולט בתעשייה, מר דלוגאש היה נואם קבוע בכנסים השנתיים של NYSSCPAs והופיע ב- CNBC, בלומברג TV ו- NY1 כדי לדון בענייני מס אקטואליים.  הוא צוטט במגזין Money וחיבר מספר מאמרים עבור כתב העת CPA.  בנוסף, מר דלוגאש הציע הדרכה בענייני מס אישיים באמצעות קורסי ההדרכה בווידאו של AICPAs. מר דלוגאש הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים (MBA) בחשבונאות מבית הספר וורטון למנהל עסקים של אוניברסיטת פנסילבניה. הוא בעל רישיון לעסוק בראיית חשבון בניו יורק. מר דלוגאש מתגורר בלרצ'מונט, ניו יורק.

מ"מ: אתה מכין מס. ואתה מעריץ של איין ראנד. על המסים העירה איין ראנד: "באשר לדברים כמו מסים ובנייה מחדש של מדינה, אני אגיד שבמטרותיו, אם לא בשיטותיו, הכלכלן הטוב ביותר באטלס משך בכתפיו היה ראגנאר דאנסקיולד". הרבה צעירים מבקרים באתר האינטרנט של אגודת אטלס. הסבירו להם כמה מהבעיות עם מסים שאיין ראנד רומזת עליהם, במיוחד הרעיון שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה למסות את העשירים וכל הבעיות שלנו ייפתרו.

אליעד: התחלתי בחשבונאות בגיל שש. אבא שלי ראה אותי עושה שיעורי בית אריתמטיים ואמר, "למה אתה צריך לפתור בעיות מומצאות?" אז הוא נתן לי את ספרי החשבונות העסקיים שלו וגרם לי להוסיף את הטורים. כשהייתי בן 11 כבר עשיתי החזרי מס, ומאז אני עושה עבודות מס. אני מת על זה. אני גם תלמיד של זה. אני לא רק שומר באופן עיוור על הכללים. אני מתעקש להסביר ללקוחות שלי איך חוקי המס עובדים.

לדעתי, ראגנאר דאנסקיולד הוא באמת דמות של רובין הוד. הדעה המקובלת על רובין הוד היא שהוא גנב מהעשירים כדי לתת לעניים. אבל זה לא באמת מה שקרה. רובין הוד לא גנב מהעשירים. הוא גנב מהממשלה, שהתרוששה מהעם במסים מופרזים ולא ראויים. הוא גנב מגובי המסים, לא מהעשירים. רובין הוד, קראו נכון, הוא ליברטריאני.

העשירים הם אנשים שיוצרים דברים שאנשים רוצים לקנות. הממשלה, לעומת זאת, לא עושה שום דבר פרודוקטיבי. הוא לוקח את הכסף שלך ואז מחלק אותו מחדש לקבוצות אינטרס מיוחדות.

הטלת מס על אנשים עשירים ומתן ההכנסות לאנשים עניים לא הופכת אנשים לשווים יותר. הוא עושה את ההיפך הגמור. מסים גבוהים פירושם פחות כסף המושקע מחדש בעסקים, מה שאומר פחות מקומות עבודה. יתר על כן, האנשים שמקבלים את העברות הכספים נוטים פחות להסתכן בהטבות אלה, מה שמשאיר אותם תלויים ועניים יחסית. הרעיון שאנחנו יכולים להטיל מס על העשירים כדי לפתור את הבעיות שלנו הוא פשוט לא נכון. הטלת מס על העשירים היא רק מתכון להחמרה של כולם.

ישנן דרכים רבות, רבות שבהן קוד המס הוא לא הוגן עד כדי גיחוך, אבל בגלל מרוויחים גבוהים הם לעתים קרובות הקורבנות, לאף אחד לא אכפת. כבר 20 שנה שלא נכתב מאמר כנה על מסים בניו יורק טיימס . אני מגיבה על סוגיות מיסוי, כלכליות ופוליטיות בבלוג שלי ב-taxpolitix.com.

מ"מ: אתה יכול לתת לי כמה דוגמאות לאופן שבו קוד המס אינו הוגן?

אליעד: בטח. כולם ידעו שהם שונאים את מס המינימום החלופי, אבל הם לא הבינו למה. הנה הסיבה: זה רק מס נסתר. אין שום סיבה הגיונית לכך. זה ענישה. הוא תוכנן אך ורק כדי להתמקד באנשים שמנצלים את מה שמכונה "פרצות". מהי פרצה? פרצה היא ניכוי מס של מישהו אחר. כולם חושבים שהרווחים שלהם וניכויי המס שלהם בסדר; אלה של אנשים אחרים שהם מתלוננים עליהם. הרציונל של הפרצה היה פרוץ במשך יותר מ-20 שנה, הרבה אחרי שהמס שונה כך שהוא כוון גם לאנשים שמנצלים ניכויים לגיטימיים. זה היה באמת מס נוסף על מעמד הביניים.

הנה דוגמה נוספת: בשנת 2017 הם ביטלו את ניכוי המס הלגיטימי היחיד שיש בקוד ההכנסות הפנימי: ניכוי עבור הוצאות שהוצאו כדי להרוויח הכנסה. מהו הבסיס שעליו עלינו לשלם מסים? אנחנו צריכים לשלם מסים על בסיס ההכנסה נטו שאנחנו מרוויחים. אם אנחנו מרוויחים 100 דולר, וזה עולה לנו 20 דולר להרוויח את ה-100 דולר, אנחנו צריכים לשלם מס על 80 דולר. ככה נוצר חוק מס הכנסה, איך שהוא נועד. עכשיו אם אתה מרוויח $100 של הכנסה, וזה עולה לך $20 כדי להרוויח את זה, אתה עדיין משלם מסים על $100.

לעומת זאת, ריבית על משכנתאות וניכויי מס הכנסה של המדינה והעיר, אינם נחוצים לניהול הוגן של המערכת. ניכוי הצדקה נועד לקדם נתינת צדקה, אבל זה לא הופך את מערכת המס להוגנת. ריבית משכנתא היא בהחלט סופה לענף הנדל"ן, שאוהב את זה כי זה מעודד אנשים להיות הבעלים של בית ומאפשר להם לשלם יותר עבור אחד כי הם יכולים לנכות את הריבית על ההלוואה. גם לזה אין שום קשר להפיכת המערכת להוגנת. גם לא ניכויים עבור מס הכנסה המדינה או העיר. הם רק הטבות לקבוצות אינטרס מיוחדות. הניכוי הלגיטימי וההכרחי האחד, הניכוי ההוגן ביותר, הם זרקו.

MM: מהי הדרך הטובה ביותר לתקן את הבעיה?

אליעד: אין תיקון מושלם. מסים הם מטבעם לא שוויוניים משום שהאנשים שכותבים את חוק המס מתמקדים לא רק בגיוס הכסף הדרוש לתחום המצומצם של פעילויות הממשלה, אלא גם בהשפעה ובתועלת של מקורבים בעסקים ובממשל. הדרך היחידה למזער את הפגמים של האחרון היא למזער את רמת המיסוי הכוללת. אם הממשלה רעה, ככל שיהיה לנו פחות ממנה, כך היא תהיה טובה יותר. אם נגביל את המיסוי למימון מה שהממשלה אמורה לעשות, נטל המס יהיה הרבה פחות.

איין ראנד הבינה זאת. בעיקר אנשים לא יודעים מה הבעיות. הם לא יודעים אילו שאלות לשאול, וכשהם שומעים מידע הם לא יודעים איך לשפוט. אנחנו צריכים להסביר את זה טוב יותר. זה לא מספיק כדי להיות צודק. עלינו לשכנע אחרים שאנחנו צודקים.

אני לא אנרכיסט, ודבר אחד שאני אוהב בעין ראנד הוא שגם היא לא הייתה. יש כמה דברים שהממשלה יכולה לעשות שהמגזר הפרטי לא יכול לעשות באופן סביר: ניהול מערכות המשפט, ההגנה הלאומית וכוחות המשטרה המקומיים. אבל זהו. הממשלה צריכה להיות מוגבלת לדברים המעטים האלה. זה לא צריך להתחרות עם עסקים פרטיים. זה לא צריך להיות הפעלת בתי ספר או איסוף אשפה או הפעלת תוכניות הכשרה לעבודה או מתן שירותי בריאות. זה אפילו לא צריך להיות ניהול סניף הדואר. הוכחנו שאפשר לעשות את הדברים האלה הרבה יותר טוב באופן פרטי.

בואו ניקח רק דוגמה אחת, בתי ספר ציבוריים. אנשים חושבים שבתי ספר ציבוריים נוצרו בארצות הברית כי אנשים לא התחנכו. זה פשוט לא נכון. אנשים היו משכילים מאוד. תסתכל על המייסדים. הם מעולם לא הלכו לבית ספר ציבורי. בתי הספר הממשלתיים החלו לפעול בתגובה לעלייה במספר המהגרים לארצות הברית. הממשלה החליטה שהם רוצים להחדיר במהגרים תחושת נאמנות למדינה. זה אולי לא היה נורא, אבל זה מוכיח שהחינוך הציבורי עסק פחות בחינוך מאשר באינדוקטרינציה. זה רק החמיר. היום זה רק על אינדוקטרינציה. ילדי החינוך הביתי מבינים זאת, והם מוציאים את ילדיהם מבתי הספר הציבוריים כי הם לא מסכימים עם מה שמלמדים את ילדיהם. אבל הם עדיין צריכים לשלם מסים כדי לתמוך בבתי ספר ציבוריים, וזה לא הוגן.

מ"מ: אני שמח שהזכרת את איין ראנד. איך למדת לראשונה על הרעיונות שלה?

אליעד: למדתי לראשונה על איין ראנד כשקראתי את The Fountainhead בתיכון. הספר הזה גרם לי לחשוב על דברים שמעולם לא חשבתי עליהם קודם. הווארד רוארק הפך למודל לחיקוי עבורי.

גדלתי בניו יורק ולמדתי בתיכון סטויווסנט עם המון תלמידים מאוד חכמים, מאוד ליברליים. כאשר אד קוך רץ לראשונה לקונגרס, חבורה של חברים שלי החליטה לצייר עבורו. הלכתי איתם ועשיתי הרבה שיחות. ואז, בשלב מסוים, חשבתי, "מה אני עושה? אני לא מסכים עם כל זה". כל החברים שלי פוטרו. מעולם לא עלה בדעתם להטיל ספק במסים הגבוהים יותר ובממשלה הגדולה יותר שקוך קידם. הווארד רוארק תמיד היה בחלק האחורי של המוח שלי, אז התפטרתי. הייתי צריך לחשוב בעצמי. אני הבעלים של החיים שלי, ולא הרגשתי שום מחויבות כלפי אד קוך.

אני חושב ש "ראש המזרקה " היא יצירתה החשובה ביותר של איין ראנד, משום שהיא מגיעה לליבת הפילוסופיה של האינדיבידואליזם שלה. קראתי את אטלס משך בכתפיו מאוחר יותר, אבל הספר הזה לא היה מביא אותי לרעיונות של ראנד כמו ש-The Fountainhead עשה.

מ"מ: איך הגעת להיות מעורב באגודת האטלס?

אליעד: הייתי מעורב עם אגודת האטלס דרך סטיבן מור וג'ון פונד. היינו מדברים והם היו מזכירים את TAS. בגלל מה שהם אמרו, בסופו של דבר השתתפתי באירוע של אגודת אטלס לפני ארבע או חמש שנים, ולאחר מכן החלטתי שזה ארגון נהדר לשייך את עצמי אליו.

מ"מ: היית מאוד ביקורתי כלפי החילוץ הפדרלי בשנים 2008-2010. האם ההוצאה הפדרלית הנוכחית בתגובה למגפת קוביד-19 שונה, ומה צפוי לנו בעשור הקרוב מבחינת מסים?

אליעד: בשנים 2008 - 2010, הצורך של האוצר להתערב היה לגיטימי. אבל ברגע שהם קבעו שהכלכלה לא הולכת להידרדר, ושהמערכת הבנקאית לא הולכת לקרוס, אחרי השבוע הראשון או עשרת הימים הראשונים, זה היה צריך להיות הסוף של זה. הסקירה שלהם הראתה שהמערכת הבנקאית בטוחה.

אבל הפוליטיקה עקפה את ההיגיון. באמת היו רק קומץ בנקים שהיו בצרות בגלל המשכנתאות שהבנקים החזיקו. רוב הבנקים לא היו בסכנה. הם הצליחו לכמת את מצבם. אבל האוצר החליט שהם הולכים להכריח כל בנק לקחת חילוץ כאילו הוא נכשל. בדרך זו, אנשים לא ידעו אילו בנקים בצרות אלא יחשבו שכל הבנקים היו בצרות במקום זאת. אני לא יודע מה הם שתו, כי זה היה הרעיון הכי מטומטם אי פעם. והם שיקרו. זה היה הדבר השני. הממשלה כפתה על הבנקים איום של העמדה לדין פלילי. אם מישהו לא קרא את ספרו של ג'ון אליסון, "המשבר הפיננסי ותרופת השוק החופשי", על החוויה שלו ב-BBT, אז תקראו אותו עכשיו.  

בעיניי, הגירוי של אובמה שבא בעקבותיו היה פלילי. או טיפש או רשע, אני לא בטוח איזה. אובמה פשוט קרא לזה חבילת גירויים, אבל זה לא היה דבר מהסוג הזה. גירוי הוא עסקה חד פעמית. הכסף יוצא ומושקע, והתקציב חוזר למה שהיה. עם זאת, המדינה המנהלית גדלה עד כדי כך ששום דבר כמו פרויקט מוכן לחפירה לא היה אפשרי. מה שאובמה עשה במקום זאת היה להגדיל את הרווחה, להגדיל את שכר המורים, להוריד את הסף לאנשים להיות זכאים לתלושי מזון, ועוד דברים שלא ייעלמו כהוצאה חד פעמית של תמריצים אלא יישארו בתקציב, מה שיצר גירעונות עצומים במהלך שאר הממשל שלו.

עכשיו, עם מגפת הקורונה, המצב הולך להחמיר עוד יותר. אנחנו במצב מחריד, כי אנחנו כן צריכים להתמודד עם הנגיף. ונצטרך להוציא. הטוב ביותר שאנחנו יכולים לקוות לו הוא שהם יחליטו על סכום להוציא בעניין הזה, ואז יתחייבו שברגע שסכנת הנגיף תסתיים לקצץ בתקציב.

ללא בעיות הנגיף, שהן חדשות וחמורות, רוב התקציב הוא מדיקר, מדיקייד וביטוח לאומי. אם התוכניות האלה לא יעברו רפורמה, הגירעונות התקציביים שלנו יהיו בלתי אפשריים, קורונה או לא. תהיה נקודת מפנה. במשך זמן רב אנשים אמרו, "כן, יש לנו גירעון עצום, אבל זה לא פגע בנו עד כה, אז בואו נמשיך להוציא". הם מתעלמים מחוק שטיין: "אם משהו לא יכול להימשך לנצח, הוא לא יימשך".

ובכן, נתעורר יום אחד, ושאר העולם יחליט לא לקנות את החוב שלנו יותר. היכולת שלנו להמשיך להדפיס כסף תסתיים. אנשים כבר לא יהיו מוכנים לקנות את האג"ח שלנו. או שתהיה אינפלציה אדירה, או שלא נוכל אפילו למחזר את האג"ח המבשילות שלנו. כשמשהו כזה קורה, אני לא יודע איך נבטל את זה. אני חושב שאנחנו צריכים לתרגל ריסון פיסקלי עכשיו. להתמודד עם הנגיף, בהחלט, אבל אחר כך להתחייב לקצץ בזכאויות.

וזו לא רק האחריות של הממשלה. אנשים צריכים להפסיק לבחור פוליטיקאים חסרי אחריות, להפסיק להאמין להבטחות בשמיים. ממשלה מעולם לא הייתה התשובה. אלה אנשים שישלמו את ההשלכות של הגירעונות העצומים האלה, ואנשים שצריכים עכשיו לקחת אחריות על הכספים שלהם ועל הרווחה שלהם.

מ"מ: עוד שאלה אחת. איין ראנד אהבה את העיר ניו יורק. אתה ניו יורקר. מה הדבר האחד שהיית רוצה לראות קורה כשניו יורק יוצאת אט אט מהסגר שיהפוך את החיים לטובים יותר עבור כל מי שחי בעיר הגדולה הזו?

אליעד: ניו יורק הפכה להיות סוג של מערכת סגורה. מס הכנסה גבוה. מיסי נדל"ן הם שערורייתיים. יש תקנות מופרזות לשימוש בקרקע, ייצוב שכר דירה שאינו בר קיימא ושחיתות פוליטית. מלבד וול סטריט, כל הפעילות הכלכלית בניו יורק נתמכת בעצם על ידי האנשים שגרים שם. במילים אחרות, כולם קונים ומוכרים זה לזה, והם גובים ומשלמים את המחירים הגבוהים כדי לסבסד את מדינת הרווחה. מי שאינו ניו יורקר לעולם לא היה חולם לשלם את המחירים האלה. אלמלא דברים כמו פסל החירות, האמפייר סטייט בילדינג, ברודווי, המוזיאונים, האופרה, כל אותן עמותות שמושכות תיירים, לא היה כסף חיצוני בכלל. היתרונות העצומים שיש לניו יורק מדורות של אנרגיית מהגרים מתבזבזים כאשר מסי ההכנסה והעיזבון הגבוהים והרגולציה החונקת מאלצים את האנשים המוכשרים לעזוב את ניו יורק.

מה שהייתי רוצה לראות בהמשך זו מדיניות שבה מס הכנסה וכל המסים העירוניים צריכים לרדת על בסיס לנפש שנה אחר שנה. רק להפחית את כמות הכסף שהעיר צריכה להוציא. הדרך היחידה לעצור את כל זה היא שתהיה ירידה מתמשכת על בסיס לנפש. להחזיר את הכסף למגזר הפרטי ולפתוח את הדברים.

מ"מ: טוב, תודה רבה על הזמן שלך.

אליעד: אתה מוזמן.