הערת העורך: בגיל 70, ג'ון בכטל נמצא בקריירה השלישית שלו, וכישורי הכתיבה והתקשורת היו מרכיב קריטי בהצלחתו בכולם. מהתחלות צנועות, והתחלה מאוחרת, הוא החל לעבוד את דרכו בקולג' כשרת להשכרה, אותה פיתח לעסקים רב-מדינתיים של ניקיון וניהול מתקנים. הוא השיג הכרה כסופר תדיר במגזינים מסחריים, מה שהוביל לעתים קרובות לעסקים חדשים. עבור חברת ביטוח גדולה אחת, הוא אפילו חקר וכתב מדריך עבודה לניהול מגיפת שפעת אסייתית. כשפרש מעסקים 30 שנה לאחר מכן, הוא היה מרצה, יועץ ומנחה סמינרים תדיר עבור שתי חברות חינוך לאומיות, והוביל תוכניות להתמודדות עם אנשים קשים, ושיפור מיומנויות הקריאה, הכתיבה וההצגה עבור הממשל הפדרלי והמדינתי, הצבא וחברות Fortune 500 בתחומי הבנקאות, הייצור והשירות. הוא גם כתב ספרי רפאים עבור מספר לקוחות, האחרון שבהם הוא ספר על רשלנות רפואית שפורסם בשנת 2017. בשנת 2014 השתתף בסמינר למתעניינים במקצוע כתיבת הנסיעות, ושנה לאחר מכן הפך לתורם קבוע למגזין תרבות נישה מבריק בשם Scandinavian Press.
מ"מ: אתה אובייקטיביסט ותיק, אבל גדלת כעד יהוה (JW). בזמן שתכננו את הראיון הזה, ציינת שאתה לא מריר לגבי השנים שבילית כ-JW. זה לא קל לעשות את זה. איך השלמת עם הטעויות שלך והמשכת ליצור לעצמך את החיים שרצית?
ג.ב: יש הבדל בין עיוורון מכוון לבין להיוולד עיוור ולא לדעת איך זה להיות מסוגל לראות. נולדתי לתוך סביבה סגורה שבה אסוציאציה עם אנשים מבחוץ הייתה אסורה. אפילו הקריאה הוגבלה לספרי לימוד בבתי הספר.
אמי מרדה, למרבה המזל, וכך גם אני. במשך שנים, כל שבועיים, בדקנו ספרי סיפורת ועיון מהספרייה הציבורית, והתגנבנו הביתה בשקיות נייר חומות. החבאתי את הספרים האלה מתחת למזרן שלי וקראתי אותם כל לילה בפנס.
הייתי ילד שאפתן. הייתי בהיר, והצטיינתי בעדי יהוה, העולם היחיד שהיה ידוע לי. הייתי בטלוויזיה עד גיל 12, ודיברתי בפני קהל של לא פחות מ-3,000 איש כנער.
הוזמנתי למטה JW כשסיימתי את התיכון. המטה היה מה שאני אוהב לכנות המנזר הגדול בעולם. 2000 רווקים ורווקות חיו ועבדו יחד שם בברוקלין, ניו יורק.
חלק מתפקידי היה לענות על שאלות, ליישם את מדיניות הכנסייה ולכתוב. התחלתי לגלות סתירות עצומות בין התיאולוגיה של הכנסייה לבין המציאות. התחלתי לסבול מכאבי ראש כל יום בעבודה רק לעבד את הסתירות. והבנתי שאני לא הולך למצוא תשובות לעצמי, ובטח לא לאנשים שאני אמור להוביל, בתוך החומות האלה. אז התפטרתי ועזבתי.
גם לא ידעתי דבר על פרנסה או על החיים בעולם החיצון, אבל היו לי הרבה כישורים משרדיים, כישורים בדיבור מול קהל ומיומנויות בארגון חומרים, אנשים ואירועים. בסופו של דבר מצאתי להם שוק. קיבלתי עבודה כשרת בסוכנות רכב, שם למדתי הרבה על ניקיון וקבלנות. ומכיוון שהייתי סופרת כל חיי, התחלתי לכתוב לכתבי עת מסחריים בתעשייה. תוך כמה שנים היה לי הרבה זיהוי שם ועסק ניקיון משלי, עם 100 אנשים שעבדו בשבילי.
בסופו של דבר הוחרמתי -- JWs קוראים לזה disfellowshipping -- excommunication, ננטשתי על ידי כולם. למשפחה שלי, לחברים שלי, הפכתי לפרסונה נון גרטה. ובכל זאת, הוקל לי להיות בחוץ. הרגשתי בר מזל.
מ"מ: איך למדת לראשונה על איין ראנד?
ג'יי-בי: הייתי חבר במועצת המנהלים של התאחדות קבלני שירותי הבנייה הבינלאומית והשתתפתי באחד הכנסים שלהם בוושינגטון הבירה. ערב אחד הלכתי עם עוד כמה קבלנים למועדון הג'אז של סמטת הבלוז בג'ורג'טאון. במהלך אחד הסטים עמית צעק לתוך האוזן שלי, "קראת פעם את אטלס משך בכתפיו?" ואני אמרתי, "אטלס מי?"
ובכן, מעולם לא שמעתי על הספר, ומעולם לא שמעתי על איין ראנד. אם כי מסתבר שבאותה תקופה הדירה שלי בניו יורק הייתה במרחק הליכה ממנה. בכל אופן, כמה ימים אחר כך קניתי את הספר. לקח לי שלושה ימים לקרוא אותו. הייתי בתחילת שנות השלושים לחיי, בקריירה השנייה שלי, והספר הזה בהחלט כבש אותי בסערה. כמעט ולא היה דף ובטח שלא פרק שלא הדהד בי.
אחרי זה קניתי את כל מה שיכולתי למצוא.
אחד הדברים שהדהדו בי כמעט מיד היה לקרוא על בריחתה מרוסיה הסובייטית, וכמה התאכזבה כשהגיעה למערב וגילתה שכל כך הרבה אינטלקטואלים מאוהבים ביוסף סטלין ובניסוי הסובייטי! כך בדיוק הרגשתי כשיצאתי מעדי יהוה. כל כך שמחה להיות חופשייה, ואז כל כך נדהמת למצוא כל כך הרבה מוחות סגורים יותר.
מ"מ: מהו הספר האהוב עליך על איין ראנד ומדוע?
JB: המבוא לאפיסטמולוגיה אובייקטיביסטית. אטלס משך בכתפיו והכיר לי את איין ראנד. התלהבתי מנאום הכסף של פרנסיסקו ד'אנקוניה, ואהבתי לקרוא את נאום גאלט. אבל קראתי מבוא לאפיסטמולוגיה אובייקטיביסטית לכסות בישיבה אחת. לא יכולתי להניח את זה.
הרעיון של היווצרות ערך, עם החיים כערך האולטימטיבי, והרעיון שסגולה היא לא מטרה בפני עצמה, זה באמת שינה את דרך החשיבה שלי. מהחינוך הדתי שלי למדתי שדת היא עניין של מידות טובות. עכשיו קראתי שהחיים הם הערך האולטימטיבי כי בלי חיים לא יכולים להיות ערכים אחרים. כמה פשוט! וכמה ברור! והסגולה הזאת היא לא מטרה בפני עצמה, אלא מה שמקדם את החיים. זה הדהד בי כל כך עמוק. מעולם לא שמעתי לפני כן ששמחה היא סגולה. או שמה שעושה חיים מוצלחים זה מה שמקדם שמחה.
קראתי הרבה דברים מאז שעזרו לי להרכיב יותר מחלקי הפאזל, מה שמזכיר לי, אני כל כך שמחה שסטיבן היקס הוא חוקר בכיר באגודת אטלס. ספרו " להסביר את הפוסטמודרניזם" היה פנומנלי.
מ"מ: איך הגעת להיות מעורב באגודת האטלס?
ג'יי-בי: ב-1988 פגשתי את דיוויד קלי. דיוויד עדיין היה קשור למכון איין ראנד (ARI), כמוני, ונפגשנו במשחק סופטבול של ARI בשבת אחר הצהריים. צילמתי אותו בעטלף.
זמן קצר לאחר מכן עזב דוד כמובן את ARI והקים את המרכז האובייקטיביסטי, שלימים יהפוך לחברת אטלס. דוד התוודע להיסטוריה שלי עם עדי יהוה. שנינו התחלנו לדבר, והוא הזמין אותי לדבר על כתות באירוע בברלינגטון, ורמונט. אז עשיתי. התגובה לנאום שלי הייתה כל כך חיובית שהוא הזמין אותי לדבר באירוע דומה בוונקובר, קולומביה הבריטית בשנה שלאחר מכן. אז ככה הסתבכתי.
מ"מ: בסופו של דבר הפכת לסופר מסעות. איך זה קרה?
ג'יי.בי: בשנת 2014 לקחתי סמינר על כתיבת טיולים בסן דייגו. פרשתי מהעסק שלי וכתבתי ספר לנוירוכירורג. הייתי באמצע הדרך עם הפרויקט הזה ותהיתי מה אעשה הלאה. כשנה לאחר מכן, קיבלתי טיפ שיש עבודה עם מגזין בשם Scandinavian Press.
אפילו לא חשבתי לשאול על כסף. פשוט הייתי כל כך נרגש לקבל קו עזר. אז כתבתי את המאמר, והם פרסמו אותו. התקשרתי לעורך ושאלתי כמה אני הולך לקבל תשלום, והוא אמר, "בכל 25 השנים שאנחנו בעסק, מעולם לא שילמתי לסופר. כולם כותבים בחינם".
זו לא הייתה התשובה שציפיתי לה. כבר כתבתי מאמר שני, אז שלחתי אותו ושוב הוא פרסם אותו בלי לשלם לי.
הפעם חיכיתי כמה חודשים ואז שלחתי לו מייל שאומר, "אוקיי, לא עוד דברים בחינם". הוא כתב בחזרה ובעצם אמר, "תודה רבה. שיהיו לך חיים יפים".
כחודש בערך לאחר מכן למרות שקיבלתי ממנו דוא"ל המציע לבחון מחדש את בקשתי לתשלום. ועברתי מכתיבה בחינם להיות אחד הכותבים בתשלום הטובים ביותר בתעשייה.
הוא מעולם לא סיפר לי מדוע שינה את דעתו, אבל אני חושד שהוא קיבל תגובות מהקוראים, והוא החליט שעדיף לו לשלם לי מאשר לאבד אותי.
הייתה לי שליטה מוחלטת בעריכה. הוא מעולם לא הקצה לי סיפור, מעולם לא קרא תיגר או הטיל ספק בדעותיי. וזה חלום שהתגשם לסופר. גם אני מעולם לא פספסתי דד-ליין.
במשך תקופה של ארבע שנים כתבתי 53 מאמרים עלילתיים, כולל "ללמוד ממשחקי הכס של סקנדינביה". הוא בוחן תקופה ארוכה בהיסטוריה הסקנדינבית שבה הם פלשו זה לזה לעתים קרובות כל כך, עד שאנשים בכפרים כבר לא ידעו איזו שפה לדבר או את מי הם אמורים לשנוא. חשפתי פיסות מידע מפתיעות עבור הקוראים שלי. היו גם מאמרים על נורדיים באמנויות היפות; מחול, מוזיקה, אדריכלות, סופרים ומחזאים ומטבח ועל הנורדים בקריביים, דרום אמריקה, אירואסיה, קנדה ואפריקה. כתבתי ממקומות רבים בעולם, ואמשיך לעשות זאת. אני אוהב לחשוב שאני כותב ברוח איין ראנד, לראות דבר למה שהוא, ולהעלות שאלות לקוראים מתחשבים. אני עדיין כותב בלוג בחינם, www.johnbechtelwriter.com/blog.
מ"מ: אתה חושב שהנסיעות יתחדשו אחרי הקורונה?
ג'יי-בי: כנראה שנראה את הפריטים הגדולים באמת, נסיעות היוקרה, יתחדשו ראשונים. הנוסעים האלה עדיין יהיו עצבניים אם זה בטוח לנסוע, אז אני חושב שתעשיית הנסיעות תתמקד במקומות כמו דיסני וניו יורק ובמלונות הגדולים, הטובים והיקרים ביותר. הם הולכים לשלוף את כל העצירות כדי לגרום לאנשים שיכולים להרשות לעצמם להרגיש בטוחים ונרגשים לנסוע שוב.
מ"מ: תודה ג'ון. נהניתי מזה. מסעות שמחים.
ג'יי-בי: תודה, מרילין.
تعتقد رئيسة التحرير مارلين مور أن آين راند كاتبة أمريكية عظيمة، وحاصلة على درجة الدكتوراه في الأدب، تكتب تحليلًا أدبيًا يثبت ذلك. وبصفته مديرًا لبرامج الطلاب، يقوم مور بتدريب Atlas Advocates على مشاركة أفكار آين راند في حرم الجامعات ويقود المناقشات مع مثقفي أطلس الذين يبحثون عن منظور موضوعي حول الموضوعات المناسبة. يسافر مور إلى جميع أنحاء البلاد للتحدث والتواصل في حرم الجامعات وفي مؤتمرات الحرية.