انضم إلى النشرة الإخبارية!
X
מותו של הבדרן רובין וויליאמס הביא שוב לדיון הציבורי את העניין החמור של התאבדות.
עמיתי אלכסנדר כהן כתב השתקפות שהיא גם אישית וגם פילוסופית. הוא טוען, נכון, שאם החיים הם ערך שעלינו לבחור ולאמץ, מוות במקרים מסוימים עשוי להיות גם אופציה תקפה. אבל שווה את הטרחה שלנו כדי לשקף קצת יותר על האופי והחובות סביב אפשרות זו.
חיי אדם אינם עניין של הישרדות גרידא. במקום זאת, אדם חי כדי לרדוף אחר ערכים רציונליים, להיות מאושר, לפרוח. לאדם עם מחלה כואבת שלא ניתן ליהנות משום דבר בחיים – לקרוא, לצפות בסרט בטלוויזיה, להאזין למוזיקה, לנהל שיחה עם יקיריו – עשויה להיות סיבה מוצדקת להחליט שחייו מציעים מעט מדי להמשיך.
אבל יותר התאבדויות נגרמות על ידי דיכאון קליני מאשר על ידי מצב קיומי נורא. הכאב הנורא של הדיכאון הוא אמיתי. אבל הסיבה היא משהו ביולוגי וכימי. הפרט לא יכול לחשוב ישר על מצבו לא בגלל שהוא בוחר להיות לא רציונלי או לא הצליח לקחת מספיק קורסים בלוגיקה, ולא בגלל שהוא פשוט עצלן ובוחר לא להפעיל את כוח הרצון כדי למקד את דעתו. רגשות שקשה מאוד לשלוט בהם מסנוורים את הסיבה שלהם. לכן, בעוד הרצון להימלט מכאב הדיכאון תקף, והתאבדות תהיה דרך מהירה החוצה, במקרים כאלה התאבדות אינה בהכרח החלטה רציונלית.
ברור שהתוצאה הטובה ביותר היא שאנשים מדוכאים קלינית יקבלו טיפול, במקרה הטוב בעזרתם ותמיכתם של יקיריהם שמעריכים את אותם אנשים, כדי שיוכלו להמשיך לחיות ולפרוח.
אנשים מדוכאים כשהם חוזרים מהסף מתארים את התחושה הכללית של חוסר תקווה שגוררת אותם למטה – וינסטון צ'רצ'יל תיאר את הדיכאון שלו כ"כלב השחור" שלו. הם גם מתארים תחושה של חוסר ערך. אפשר להבין אדם שביצע איזה פשע נורא מגיע להבנה מוסרית מלאה של מה שהוא עשה ומאמין שמגיע לו למות. אבל דיכאון קליני מעוות את תפיסתו של הפרט את המציאות בהיבט החשוב ביותר של החיים: תחושת הערך העצמי שלו.
אפשר להתנחם קצת כשאדם שסובל מכאבים איומים הולך לעולמו; הרגשתי כך כאשר יקיריי הסובלים מסרטן נכנעו לבסוף. ובמקרה של מישהו כמו רובין וויליאמס, שנאבק במשך שנים בדיכאון – אם כי במקרה שלו החמיר בגלל שימוש באלכוהול ובסמים – אנחנו יכולים לפחות לומר שהם עכשיו חופשיים; הם לא סובלים יותר.
אבל ברור שהתוצאה הטובה ביותר היא שאנשים מדוכאים קלינית יקבלו טיפול, במקרה הטוב בעזרתם ותמיכתם של יקיריהם שמעריכים את אותם אנשים, כדי שיוכלו להמשיך לחיות ולפרוח. תרופות עוזרות כיום למיליונים. ואנחנו יכולים לקוות שבעתיד, המחקר הגנטי יאפשר לחסל את הנטייה המולדת שיש לאנשים מסוימים כלפי דיכאון.
(תמונה משמאל: דיכאון מעוות: LIke מראה קרנבל funhouse, דיכאון מעוות את התפיסה שלנו לגבי המצב שלנו, האני שלנו, העתיד שלנו, ואת מערכות היחסים שלנו.)
אם כבר מדברים על יקיריהם, אנחנו יכולים גם לשאול על החובה של אנשים מדוכאים להמשיך לחיות למען אלה שאוהבים ומעריכים אותם. לא הייתה חובה מוסרית גנרית לרובין וויליאמס להמשיך לסבול כי המיליונים שאהבו את עבודתו היו מתגעגעים אליו.
אבל שקול את המצב של אב עם אישה וילדים קטנים, אשר, בגלל דיכאון קליני, מתאבד. אותו אב לקח על עצמו מחויבות מוסרית ומשפטית לדאוג לאותם ילדים. הוא היה גורם כאב נורא וארוך טווח לא רק על הילדים אלא על האישה שאותה אהב והעריך. שוב, במקרה כזה אנו עשויים להתנחם בעובדה שאב כזה כבר לא סובל את הכאב של דיכאון קליני. אבל את התאבדותו אפשר לתאר רק כטרגדיה, שגורמת למשפחתו כאב לא ראוי בגלל מצב ביולוגי כואב שמניע אב כזה, מעבר לכל היגיון, להתאבדות.
לאנשים אין חובה מוסרית לחיות למען אחרים. אבל הבסיס והמקור לצורך במוסר הוא להנחות אותנו כאשר אנו מבקשים לחיות חיים פורחים. נקווה שמותו של רובין וויליאמס יעלה את המודעות לצורך של אנשים הסובלים מדיכאון קליני לשאוף, בעזרת יקיריהם, להתגבר על מצבם בדיוק כפי שהיו שואפים להתגבר על כל מחלה אחרת. כך החיים עבורם ימשיכו להציע ערכים, ואכן, יהיה הערך הגבוה ביותר.
לחקור:
עשרה הרגלים של תקווה מאת מרשה אנרייט
טיפים מעשיים ומשחררים ממחנך עם רקע בפסיכולוגיה. האם אתה מרוכז במה שאתה לא יכול לעשות או במה שאתה יכול לעשות? על מה אתה לא שולט או על מה אתה כן שולט?
אדוארד הדג'ינס הוא מנהל מחקר במכון הארטלנד ולשעבר מנהל סנגור וחוקר בכיר באגודת אטלס.
.png){kind=icon}
