האריסטוקרטיה של המשיכה

במבט ראשון, הרבה מהבעיות החברתיות ובזבוז המשאבים הנובעים מהתערבות ממשלתית נראים די קלים לתיקון: הממשלה צריכה פשוט להפסיק לעשות את מה שהיא עושה שיוצר את הבעיות ואת הבזבוז. ההתמדה העיקשת של מוסדות וארגונים ששומרים על חברות עניות היא בעיה קשה עבור מדעני החברה. ב "קפיטליזם פוליטי", הכלכלן רנדל הולקומב מתמודד עם בעיה זו על ידי ניתוח "קפיטליזם פוליטי" כמערכת כלכלית מובחנת עם היגיון ותכונות משלה ולא כנקודת אמצע כלשהי בין קפיטליזם לסוציאליזם.

כפי שהוא מציין, אנשים בדרך כלל לא דורשים "ממשלה גדולה" באופן כללי. במקום זאת, הם דורשים התערבות כדי לפתור בעיות ספציפיות כאשר אנשים מאמינים ששימוש בממשלה זול יותר או יותר מאשר רק הסתמכות על השוק. הקורא עשוי להיזכר באבחנתו של מילטון פרידמן כי כל איש עסקים מאמין בתחרות חופשית ובלתי מפוקחת בכל ענף מלבד שלו – שכמובן יש להגן עליה ולסבסד אותה כעניין של "ביטחון לאומי" או משהו כזה.

אם תגלוש קצת באינטרנט אתה עלול להיתקל בתמונה של שלט מחאה עם סיסמה כמו "המערכת לא נכשלה; הוא תוכנן כך". הולקומב טוען שזו טעות לחשוב שהקפיטליזם הפוליטי – הוא מקבל את המונח מההיסטוריון גבריאל קולקו, שבתורו קיבל אותו ממקס ובר – תוכנן על ידי אינטרסים מרושעים בחדר אפוף עשן. מטרתו היא להבין את "המערכת ואת הפתולוגיות שלה", וחשוב מכך, להראות כי "(p)הקפיטליזם האוליטי לא תוכנן על ידי האליטה, הוא התפתח כתוצאה מפעולה אנושית אך לא מעיצוב אנושי" (עמ' 269).

הוא מעלה נקודה ברורה שהרבה כלכלנים ממהרים מדי לשכוח: "המדיניות הכלכלית לא נעשית על ידי כלכלנים, היא נעשית על ידי פוליטיקאים" (עמ' 141). אנחנו לא, כפי שחושבים יותר מדי חוקרים, טכנוקרטים חסרי עניין הלוחשים חוכמה לאוזניהם של אוטוקרטים נדיבים וכל יכולים. עלינו לוותר על הנחה זו אם בכוונתנו להתקדם ברצינות ובמשמעות לקראת הבנת העולם שאנו חיים בו, שלא לדבר על שיפורו.

הפתולוגיות של הקפיטליזם הפוליטי מופיעות לעתים קרובות מדי ובאופן קבוע מכדי להיות צירוף מקרים, אך הן מתגלות באקראי מכדי להיות קונספירציה. הולקומב פועל לבניית תיאוריה של קפיטליזם פוליטי על בסיס רב-תחומי. הוא מערבב את התיאוריה של האליטות הכלכליות והפוליטיות כפי שפותחה על ידי מדענים פוליטיים וסוציולוגים עם תיאוריית הבחירה הציבורית האינדיבידואליסטית המיושנת והטובה, כדי לעזור לנו להבין את מה שאיין ראנד כינתה "האריסטוקרטיה של המשיכה" באטלס מושך בכתפיים.

אחת העובדות הבולטות על הצייטגייסט, מציין הולקומב, היא תחומי ההסכמה הרבים בין השמאל לימין ביחס למאפייני הקפיטליזם הפוליטי. באמצעות סדרת ציטוטים של דיוויד סטוקמן (מימין) וחתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ משמאל, הוא מראה כי שניהם מאמינים שהמערכת הפוליטית שבויה, ונשלטת על ידי אליטות פוליטיות וכלכליות, שלפי מיטב יכולתן מנהלות את "המערכת" לעצמן. אם כמעט כולם מסכימים ש"המערכת" נשלטת על ידי האליטות לטובתן ועל חשבון כולם, מדוע היא כך ומדוע לא נחליף אותה במשהו טוב יותר?

הולקומב בונה תיאוריה של קפיטליזם פוליטי שעשויה להזכיר לקוראים את המסגרת שדאגלס נורת', בארי ווינגסט וג'ון וואליס מפתחים בספרם " אלימות וסדרים חברתיים" מ-2009. נורת', וואליס ווינגסט מבחינים בין מדינות טבעיות, ש"משתמשות במערכת הפוליטית כדי לווסת את התחרות הכלכלית וליצור דמי שכירות כלכליים; דמי השכירות מסדירים יחסים חברתיים, שולטים באלימות ומבססים שיתוף פעולה חברתי", וחברות גישה פתוחה, שבהן "כניסה ותחרות מסדרות יחסים חברתיים".

קפיטליזם פוליטי הוא השלמה לצפון, וואליס ווינגסט משום שהוא עוזר לנו להבין טוב יותר את היציבות של קואליציות אליטיסטיות ואת יכולתן ליצור שכר דירה על ידי הגבלת כניסה. הקוראים עשויים להיזכר גם בספרו של גרגורי קלארק מ-2015 , "הבן גם עולה: שמות משפחה וההיסטוריה של הניידות החברתית". קלארק מראה כיצד אפילו חברות שונות מאוד מפגינות דפוסי מוביליות חברתית דומים. עבור קלארק, "יכולת חברתית" היא הרוטב הסודי שעוזר לאנשים לנוע לתוך (או מתוך) מעגלי האליטה. בעוד שהולקומב אינו דן במפורש ב"כשירות חברתית", הניתוח שלו משלים את זה של קלארק בכך שהוא מפגיש את תיאוריית הבחירה הציבורית עם תיאוריית האליטה ומסביר את העסקאות (לעתים מרומזות, לעתים מפורשות) המסבירות את יציבותה של האליטה הפוליטית והכלכלית.

לתיאוריה של הולקומב על האליטה יש שלושה שלבים (עמ' 67): "יחידים מתנהגים לעתים כחברים בקבוצות ולא כיחידים", "יחידים ממיינים לקבוצות שבהן יש להם אינטרסים משותפים", ו"קבוצות משתמשות בכל כוח העומד לרשותן כדי לספק יתרונות מוסדיים לקבוצה שלהם על פני אחרים". העובדה שאדם יכול להיות מוטב מהצעדים האלה עוזרת לנו להבין מדוע התחרות להיכנס לקבוצות העילית – על ידי השתתפות במכללה או באוניברסיטה עילית, למשל – היא כה עזה.

כאן "היכולת החברתית" של קלארק רלוונטית במיוחד. הולקומב מסביר שיש הרבה כללים לא כתובים בחברה שוחרת שכר הדירה שהיא קפיטליזם פוליטי. לוביסטים מבינים, למשל, שאם הם מוזמנים לקבלת פנים שמארח מחוקק, מוטב שהם יופיעו. יתרה מכך, מוטב היה להם להופיע עם צ'ק. ההזדמנויות לקנות ולמכור השפעה – "למשוך" – הן כמעט אינסופיות, ולעתים קרובות הן אטומות. הולקומב מציע את הדוגמה של קרן קלינטון, שנותחה בספר משנת 2015 מאת פיטר שווייצר. הנה הולקומב (עמ' 268):

"בספרו " סחיטה" מ-2013, [שווייצר] נותן דוגמאות לתשלומים שהמחוקקים סוחטים מאינטרסים עסקיים בתמורה לחקיקה חיובית. בספרו " Clinton Cash" מ-2015, הוא מתאר כיצד ממשלות ועסקים זרים תרמו לקרן קלינטון כאשר הילרי קלינטון הייתה מזכירת המדינה בין השנים 2009 ל-2013, ובעקבותיה במהירות מדיניות והחלטות של מחלקת המדינה שהיטיבו עם אותם תורמים. האם ממשלות ועסקים זרים זכו ליחס מועדף ממחלקת המדינה בתמורה לתרומתם לקרן קלינטון? שווייצר מציג ראיות לכך שהם עשו זאת, אבל קלינטון אומרת שלא".

הולקומב מציע דוגמה זו כדי להמחיש את "העמימות הטבועה ברגולציה". המערכת – שאיש לא תכנן – מעודדת ומחזקת פעילויות המטשטשות את הגבולות בין שוחרי שכר דירה מכובדים לבין שחיתות בזויה.

קחו, למשל, את הבעיה של רווחי מעבר והפסדי מעבר. השינויים המוסדיים מנוצלים לשווי הנכסים שמקבלים לאחר מכן לא יותר מתשואות השוק הרגילות. הולקומב מצביע על מדליוני מוניות בעיר ניו יורק, שם רווחי המעבר – הערך הנוכחי של דמי השכירות המצטברים לפריבילגיות של מוניות – נצברו למי שקיבל את המדליונים ראשונים. באופן לא מפתיע, אנשים המחזיקים במדליונים נלחמים קשה כדי להימנע מהפסדי המעבר (המתבטאים בירידת ערכים עבור מדליוני מוניות) שמגיעים עם שחיקה או חיסול של זכויות יתר.

זה עוזר לנו להבין את ההתמדה של מוסדות שהם רעים באופן חד משמעי (כמו עבדות פטפטנית) וכאלה שהם פשוט לא יעילים (כמו ניכוי ריבית המשכנתא). ככלכלן, אני חושב שאנחנו צריכים להיפטר מניכוי ריבית המשכנתא. כמי שנכון לכתיבת שורות אלה מתכונן לחתום על משכנתא לשלושים שנה, אני קצת מלגלג על הרעיון כי ביטול הניכוי הזה יוריד את ערך הבית שלנו. גם אם זה היה "מקוזז" על ידי הפחתה בשיעורי המס, לא ברור שעדיף לנו. העניין החומרי הצר שלי מקשה לומר, "בואו ניפטר מהפריבילגיה המיוחדת הזו שברור שמועילה לי". קל יותר לדחוף מחוקקים ורגולטורים לזלזל בשוורים של אנשים אחרים ולהשאיר את שלנו לבד.

כאן טמון ההיגיון של הקפיטליזם הפוליטי. כפי שמסביר הולקומב, "האליטה מיישמת שינויים מוסדיים, אחרי הכל, ואם שינויים לא יוכלו להבטיח יתרונות לאלה שיש להם את הכוח לשנות אותם שיפור מוסדי לא סביר שיתרחש" (עמ ' 222). איננו יכולים, בקיצור, לצפות מהאליטה ללכת אל המתרסים במרדף אחר מדיניות שתהפוך אותם לעניים יותר. לפיכך, מדיניות של בזבוז משאבים, רווחים מצמצום סחר נמשכת במלוא תפארתה הלא יעילה.

מה, אם כן, יש לעשות? במקומות שונים מדגישים פרידריך האייק ומילטון פרידמן את חשיבותה של דעת הקהל. דירדרה מקלוסקי טוען כי ההעשרה הגדולה נוצרה בתגובה לשינויים באופן שבו אנשים חושבים ומדברים על משאיות וסחר חליפין. נראה כי הולקומב מסכים: "כפי שהאידיאולוגיה של הדמוקרטיה החליפה את האידיאולוגיה של החירות, כוח השלטון פגע בחילופי שווקים מרצון" (עמ' 197).

אם דעת הקהל תמשיך בסחף הזה, הקפיטליזם הפוליטי יהפוך לקשה יותר ויותר לעקירה. הקפיטליזם הפוליטי צומח כעשב שוטה קשוח באדמת הרעיונות שעלולים לחנוק את פרח החירות העדין; עם זאת, לשינוי הקרקע האינטלקטואלית ולהזזתה לכיוון של תמיכה בחברה בגישה פתוחה יש פוטנציאל להילחם לפחות בחלק מההסתבכות הזו.

אנשים שמלמדים עקרונות של קורסים בכלכלה מכירים את התסכול. אנחנו מבלים הרבה זמן בדיבורים על איך שווקים חופשיים עובדים ואיך התערבויות ממשלתיות שונות כמו פיקוח על מחירים ותעריפים מחמירות את המצב עבור האנשים שהתומכים שלהם טוענים שהם מנסים לעזור להם.

אנו מברכים על כמה מהסיבוכים החשובים והאמיתיים של מעבר בין מוסדות אם נגביל את עצמנו רק לומר, "הממשלה צריכה להפסיק לעשות את זה". קפיטליזם פוליטי עוזר לנו להבין מדוע הם לא עושים זאת, וחשוב מכך, עוזר לנו להתוות דרך קדימה על ידי נישואים של תיאוריית האליטה לבחירה הציבורית.

הקורא של קפיטליזם פוליטי יישלף ממודלים של עולמות מושלמים שאנחנו יכולים לדמיין, אבל הם יבואו משם עם הבנה טובה יותר של העולם שאנחנו באמת מאכלסים.

‍

מאמר זה פורסם לראשונה על ידי AIER ומודפס מחדש בהסכמה.

‍