הביתהאמונות שווא והדרכה מעשיתחינוךאוניברסיטת אטלס
לא נמצאו פריטים.
אמונות שווא והדרכה מעשית

אמונות שווא והדרכה מעשית

4 דקות
|
25 ינואר 2011

שאלה: ייתכן ששמעתם על "חוק המשיכה" המותז בספרות העזרה העצמית המודרנית. בעוד חוק המשיכה הוא מזויף כמושג של המציאות, כמטאפורה זה עשוי להיות טוב מאוד. זוהי אחת מאותן אשליות חיוביות שעשויות להיות לאדם במערכת האמונות שלו, המסייעות להניע אותו קדימה.

כשגדלתי, סרטים כמו 'רוקי' נתנו לי מוטיבציה גבוהה בספורט למרות שידעתי במודע שהם בדיוניים. והמושג (הבדיוני) של "אנרגיית צ'י" הניע אותי מאוד וגרם לי להתעניין באמנויות לחימה ואפילו ביוגה ובריאות, למרות שעכשיו אני יודע שכל אלה הם מושגים מזויפים.

האם זה בסדר להשתמש במושגים הבדיוניים האלה כמטאפורות? הניחוש שלי הוא "כן": כי האדם עדיין רציונלי בכך שהוא מזהה אותם כמטאפורות ולא כמציאות. יתר על כן, אם יש צורך להשתמש בהם – למשל אם מטאפורה בדיונית כמו חוק המשיכה מניעה איכשהו את האדם להיות פרודוקטיבי וללכת אחרי עושר – אז הם משרתים פונקציה רציונלית ואת סגולת הפריון.

אנו יודעים ש"המוח המוטה" מבין בקלות מטאפורות וסיפורים (למשל, האגדות של איזופ). סיפורים ונאומים באמצעות סיפורים עובדים טוב מאוד עבור המשכנע. אפילו איין ראנד הציגה את הפילוסופיה שלה באמצעות סיפורים.

ענה: אני חושב שאתם שואלים עד כמה נכון לאמץ ולעקוב אחר תורות שהן בהיבט כלשהו ידועות כשקריות. דוגמאות לכך הן "אנרגיית צ'י" (ה"צ'י" של תרגיל טאי-צ'י) ו"חוק המשיכה" מתוך הספר והסרט "הסוד". אנו עשויים לשים תורות דתיות באופן כללי בקטגוריה זו. אנשים רבים פונים לדתות מסיבות מעשיות: תחושה של תקווה, תחושה של סדר מוסרי, או קהילה לקחת בה חלק, למשל.

אתה מזכיר גם אמנות. אמנות היא עניין אחר, באמת. אמנות יכולה ואכן מעוררת בנו השראה, ומאפשרת לנו לדמיין "מה אם?" היא מאפשרת לנו לראות את העולם דרך עיניים שונות ולחקור ערכים ואידיאלים. אבל זה רק צעד ראשון לקראת פעולה מעשית. אם אנו מוצאים ביצירת אמנות – ציור, סרט, רומן, פסל, שיר – אידיאלים שאנו מעריצים ומטאפורות המהדהדות עבורנו, עלינו לשאול בהמשך: מה בעולם האמיתי תואם את האידיאל הזה ואת מקורותיו? איזה קשר אמיתי יכולה המטאפורה ללכוד? רק כאשר נראה את העובדות העומדות בבסיס האידיאל, עובדות המצביעות על האופן שבו האידיאל עשוי להיות מושג, נוכל לצאת לדרך לנקוט צעדים מעשיים לקראת הפיכתו למציאות. לראות את רוקי, למשל, לא אמור לגרום לך לצאת לפילי כדי להתחיל קריירה באיגרוף. אבל אולי זה צריך לגרום לך לשקול את הערך של מסירות והתמדה, ולחפש לשקול אם הם עובדים בפועל.

האובייקטיביזם גורס כי יש לחיות על פי התבונה, ואכן הרציונליות היא המעלה המרכזית. אם אנחנו מנתקים את עצמנו מהעובדות, אנחנו מכינים את עצמנו לנפילה. למעשה, מערכות אמונה כוזבות רבות סיפקו את המסגרת לרמאים לעשות את עבודתם. במקרים רבים, למערכות השקריות (או השקריות בחלקן) יש מרכיבים מזיקים באמת: לדוגמה, המוסר הדתי מדגיש בדרך כלל אלטרואיזם והקרבה עצמית. זה נותן לחסידים אשמה שלא הרוויחו ומקדם דרכי חיים מזיקות. מלחמות דת הן הדוגמאות הגרועות ביותר, אך פרוזאיות יותר כוללות דיכוי ושנאה לעצמך.

אני חושב ש"חוק המשיכה" הוא דוגמה לרמאות מזיקה בעיקרה. אם יש לי את זה נכון "חוק המשיכה" הוא, למעשה, העיקרון כי על ידי רצון כנה למשהו אתה יכול לגרום לזה לקרות. ברוב המצגות, היא מבוססת על מטאפיזיקה שקרית ורעיונות כוזבים של הפיזיולוגיה האנושית: כלומר, שהתודעות שלנו נבדלות באופן קיצוני מגופנו ושלמחשבות יש כוח ישיר על עצמים רחוקים.

רוב הנוכלים המוצלחים מתקרבים למשהו חשוב או אמיתי.

רוב הנוכלים המוצלחים מתקרבים למשהו חשוב או אמיתי. הדבר האמיתי והחשוב שאליו מתייחס "חוק המשיכה" הוא סגולת היושרה. נכון שכדי לחפש ערכים, צריך לפעול בעקביות ולהיות בדעה אחת בעניין. האדם זקוק לאחדות של עקרונותיו ופרקטיקתו. בהקשר זה, נכון שמחויבות כנה לערכיו של האדם מסייעת לו להשיג אותם. אבל זה משום שמחויבות כנה מביאה עקביות למעשיו של האדם, לא משום שמחויבות ככזו היא מקור הערכים. לא ניתן לנצח ערכים ללא מאמץ (פרודוקטיביות), ואדם זקוק לידע כדי להנחות את פעולותיו (רציונליות).

ישנם יתרונות פסיכולוגיים ישירים של עקביות. מכיוון שהתבונה היא המדריך שלנו לערכים, זה מרגיש טוב לחשוב בצורה עקבית וקוהרנטית – החשיבה של האדם עצמה נראית ברורה יותר, מכוונת באופן ישיר יותר למטרה שלה. כדי לקחת מטרה, או לכוון את עצמך לתוך הקריירה, יכול להיות מספק מאוד מסיבה זו. אבל עקביות המנותקת מפעולה מעשית לעבר ערכים אובייקטיביים היא רק אובססיה. לרצות ללא בסיס רציונלי וללא מחויבות לפעולה מעשית הוא תבוסה עצמית.

עם זאת, מערכות רציונליות רבות באופן לא מושלם מספקות יתרונות מעשיים שהופכים אותן לראויות מבחינה אובייקטיבית להתייחסות. טאי-צ'י הוא דוגמה טובה לכך: אם נניח בצד את השקפתו הכוזבת על הפיזיולוגיה האנושית, הוא, עד כמה שידוע לי, תרגול תרגיל מקדם בריאות ומרגיע נפשית וניתן ליהנות ממנו ללא כל צורך לאמץ דוקטרינות מטאפיזיות מפוקפקות. במקרה כזה, חשיבה על ההיבט המפוקפק של התרגול כמטאפורה עשויה להיות מועילה, אם כי זה מעלה את השאלה: "מטאפורה למה?"

בתרבות אידיאלית, לכל הפרקטיקות הבריאות יהיה בסיס רציונלי לחלוטין. אבל התרבות הזאת רחוקה מאוד. אז בתרבות שלנו כפי שאנחנו מוצאים אותה, אנחנו צריכים לחפש פרקטיקות בריאות במקום שבו אנחנו מוצאים אותם, או להמציא משלנו. בזמן שאנחנו עושים את זה, אנחנו צריכים לשמור על פילוסופיה רציונלית בראש. עלינו לנסות ככל האפשר ליהנות מההיבטים הרציונליים והמועילים של התרגול המדובר, תוך הימנעות מהיבטיה הלא רציונליים או המזיקים. אם עצות מעשיות של מטיפים "חוק המשיכה" עוזר לך לשמור על מיקוד המטרות שלך, ואז להשתמש בו. אבל אל תשמיטו את ההקשר הרחב והאובייקטיבי שבו יש למקם את העצה הזו.

About the author:
אובייקטיביזם
אפיסטמולוגיה