המאבק של הונג קונג לחופש

בחודש שעבר נקראתי לתפקיד חבר מושבעים. כאן בארה"ב, אנשים רבים, במקום לראות בשירות המושבעים חובה אזרחית מובהקת, מתייחסים לחובה בחוסר סבלנות, ברוגז ובבוז. זה מצער. חובת המושבעים היא הרחבה של החירויות שמהן נהנים האמריקאים והזדמנות להשתתף ב"תהליך שבאמצעותו זכויות וערכים חוקתיים מתעוררים לחיים הלכה למעשה".

ההפגנות המתמשכות בהונג קונג מבהירות זאת. הדחף הראשוני שלהם היה חוק הסגרה שהיה עוקף את מערכת המשפט בהונג קונג (שיש לה היסטוריה ארוכה של משפטים של מושבעים בזכות ירושת המשפט המקובל הבריטי) ושולח חשודים בפלילים לסין היבשתית, ובכך למעשה הורס את עקרון המדינה האחת, שתי המערכות. כפי שמליסה צ'ן ציינה לאחרונה, החשש שכל מתנגד משטר עלול להיות מותקף אינו מופרך. סיפורים על מיליארדרים ומוכרי ספרים שנחטפו על ידי פעילים בבייג'ינג, הועמדו לדין במשפטי ראווה ביבשת ובמקרים מסוימים אף עונו, ידועים היטב.

בסין היבשתית אין מערכת משפט עצמאית ואין משפטים של מושבעים ושיעור ההרשעות הוא 99.9%. למרות ההצהרות הרשמיות על רפורמה, שלטון החוק ריק ממשמעות כמו ההבטחות של החוקה הסינית לחופש הביטוי. הכל כפוף למפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס). מקצירת האיברים המחרידה של מתנגדים פוליטיים ועד להשלכות של מדיניות הילד האחד, הרקורד של סין בתחום זכויות האדם נותר זוועתי והממשלה ממשיכה להסתיר את זוועות עברה. מאז עלייתו של שי ג'ינפינג לשלטון, האוטוריטריות הסינית זכתה לתחייה מחודשת.

כשהם יודעים היטב מה מצפה להם, אנשים בהונג קונג מחו על חוק ההסגרה באמצעות הפגנות מאורגנות ויצירתיות . שני מיליון בני אדם – 40% מאוכלוסיית הונג קונג – יצאו לרחובות. בעוד שהלחץ הציבורי אילץ בסופו של דבר את ממשלת הונג קונג להשעות את הצעת החוק, לא ניתנו הבטחות לכך שלא יהיו ניסיונות עתידיים להחיות אותה. זה עורר מחדש קובלנות אחרות הנוגעות לעניין הבסיסי של הממשל בהונג קונג, סוגיה לא פתורה שעמדה במרכז תנועת המטריה של 2014. בזמן כתיבת שורות אלה, תושבי הונג קונג ממשיכים במחאתם, ומעמידים את עצמם על מסלול התנגשות עם המק"ס.

כסיני-אמריקאי שגדל בארצות הברית, אני מזדהה עם תושבי הונג קונג במאבקם לחופש. הונג קונג ביססה את המסגרת הבסיסית של חברה חופשית ומשגשגת עם כלכלת שוק דינמית ( חוק היסוד שלה אוסר במפורש על יישום סוציאליזם); חברה אזרחית תוססת; ממשלה נקייה ויעילה; שלטון החוק; רשות שופטת עצמאית; חופש הביטוי; חופש ההתכנסות; וחירויות אזרחיות חזקות רבות אחרות. הונג קונג (כמו טייוואן) היא הפרכה חיה של טענותיה השטויות של המק"ס כי הם מציעים את הדרך היחידה לשגשוג, ביטחון וגאולה רוחנית וכי ערכי המערב (למעט אלה של קרל מרקס) אינם עולים בקנה אחד עם האופי הסיני. הונג קונג היא חברה בוגרת ומתוחכמת, מלאה באנשים חופשיים המסוגלים לשלוט בעצמם. אמיתות מובנות מאליהן אלה הופכות אותה לאיום קיומי על המק"ס.

בראיון הפומבי האחרון שלו בשנת 2005, חתן פרס נובל המנוח מילטון פרידמן חזה כי הסיכויים לחופש בסין תלויים במידה רבה במה שקורה בהונג קונג:

החירות הפוליטית תפרוץ בסופו של דבר מתוך אזיקיה. כיכר טיאננמן הייתה רק הפרק הראשון. הוא פונה לסדרה של כיכרות טיאננמן. היא אינה יכולה להמשיך להתפתח באופן פרטי ובו בזמן לשמור על אופייה הסמכותני מבחינה פוליטית. זה בדרך להתנגשות. במוקדם או במאוחר, זה או אחר ייתן.

אם הם לא ישחררו את הפוליטיקה, הצמיחה הכלכלית [של סין] תסתיים – כל עוד היא ברמה נמוכה מאוד.

לא הכל עגום. החופש האישי גדל מאוד בתוך סין, וזה יעורר עוד ועוד קונפליקטים בין הפרט למדינה. הדור החדש משכיל ונסע לחו"ל. הוא מכיר את האלטרנטיבות שם בחוץ ממקור ראשון. אז, הדמות הסמכותית מתרככת במקצת.

הונג קונג היא הפעמון. אם הסינים ידבקו בהסכמתם לשחרר את הונג קונג בדרכה שלה, סין תלך בעקבותיהם. אם הם לא יעשו זאת, זה יהיה סימן רע מאוד. אבל אני אופטימי.

ברב המכר שלו קפיטליזם וחירות, פרידמן מדגיש באופן מפורסם כי חופש כלכלי הוא הכרחי אך לא מספיק כדי שהחופש הפוליטי ישתרש. בשנת 2019, למרות שכלכלת סין היא השנייה בגודלה בעולם, צמיחתה הואטה לנקודה הנמוכה ביותר מזה עשרים ושבע שנים. בעיות פנימיות רבות ממשיכות לפקוד את המדינה, ובעוד שדיכוי פוליטי עשוי לעבוד באופן זמני, לא ניתן לטאטא את הבעיות הבסיסיות מתחת לשטיח.

הונג קונג, הממוקמת בצומת הדרכים של מזרח ומערב, ממשיכה לשמש כחזית לעתיד החופש בסין. גל המחאה הנוכחי ששוטף את הונג קונג הוא רק האחרון ב"סדרה של כיכרות טיאננמן". בניגוד לאנשים בשאר סין, תושבי הונג קונג ידעו חופש פוליטי ואישי, מה שמעניק להם נקודת מבט ייחודית. אם חוויתם דיכוי אמיתי, אין עוד תחושה כזו. פרדריק דאגלס כותב,

לעתים קרובות נשאלתי איך הרגשתי, כשמצאתי את עצמי לראשונה על אדמה חופשית; והקוראים שלי עשויים לחלוק את אותה סקרנות. אין כמעט דבר בחוויה שלי שעליו לא יכולתי לתת תשובה מספקת יותר. עולם חדש נפתח בפניי. אם החיים הם יותר מנשימה, ו"סיבוב הדם המהיר", חייתי יותר ביום אחד מאשר בשנה מחיי העבדים שלי. זו הייתה תקופה של התרגשות משמחת שמילים יכולות לתאר אך באופן מאולף. במכתב שכתבתי לחבר זמן קצר לאחר שהגעתי לניו יורק, אמרתי: "הרגשתי כמו שאפשר להרגיש, עם הבריחה ממאורת אריות רעבים".

הפעם, המאבק הוא נגד אריה המק"ס הרעב שמקווה לטרוף את הונג קונג. לאחר שראו ממקור ראשון כיצד החופש כבר נשחק מאוד בעירם, החליטו סוף סוף תושבי הונג קונג לצייר קו בחול. במאבק האחרון על הונג קונג, ההמונים שברו שיאים חדשים והמחאה המתמשכת התפתחה לתנועה פוליטית רחבה יותר שמתחרה בהפגנות בכיכר טיאננמן, אם לא עולה עליהן, ב-1989.

עם זאת, זה עדיין לא מספיק.

למרות התמיכה הגורפת במפגינים בקרב הציבור הרחב (ואפילו בקרב עובדי מדינה רבים), קארי לאם, המנכ"לית שלא נבחרה , והמועצה המחוקקת הפרו-בייג'ינגית של הונג קונג נותרו חירשות לדרישותיהן למתן דין וחשבון ולשקיפות.

בשלב זה, רוב המפגינים בהונג קונג הבינו שהמערכת הפוליטית שלהם הוקמה כדי להיכשל, אך הם עדיין מתמידים. למרות אלימות משטרתית חסרת תקדים, המפגינים מסרבים לסגת. כרגע, הונג קונג נמצאת על סף חוקי לחימה. בידיעה שלא נותר מה להפסיד, צעירים רבים אף הביעו את נכונותם למות וחלקם גיבו את אמונותיהם המוסריות במעשים, והפגינו אומץ גדול לא פחות מזה של חותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב, מלקולם אקס וטנק מן.

קל לקחת את החופש כמובן מאליו. כאן בארה"ב, אני יכול לגלוש בקלות בגוגל, פייסבוק ויוטיוב, מבלי שאצטרך לדאוג מחומת אש ארצית. כל האתרים האלה ועוד מצונזרים בסין היבשתית.

לאחר שלימד עקרונות ליברליים קלאסיים בכיתה, החליט הפרופסור לכלכלה ניקולאי ונצל להילחם כדי לשמר אותם בהונג קונג והצטרף לתלמידיו ברחובות:

כששמעתי לראשונה על הצרות בהונג קונג, חשבתי בהתחלה שאשחק אותה בטוח. זה לא היה המאבק שלי, ולא היה הרבה מה לעשות. הייתי מלמדת את השיעורים שלי ומתרחקת מהפגנות. אבל עמדתי בפני בחירה מוסרית. להונג קונג יש מסורת של שלטון חוק, הונג קונג היא ארץ של חירות, הונג קונג הפכה לבית שני.

אני מתאבל על תושבי סין, החיים במדינה טוטליטרית יותר ויותר, ובמיוחד על המיליונים שנכלאו במחנות החינוך מחדש של שינג'יאנג. אבל הונג קונג שונה. יש לה מסורת גאה של מוסדות חופשיים, ואור החופש מסתכן בהדחה. הגיע הזמן להדוף לאחור, מתוך מחשבה ואומץ, את בייג'ינג, ולשלול ממנה את הלגיטימציה הבינלאומית שהיא משתוקקת לה.

לכל הפחות, עלינו לספר את סיפורה של הונג קונג.

עריצות ודיכוי יכולים להיחשף באמצעות מילים, אבל לפעמים אנשים צריכים להתנגד בכוח. לפעמים זו האפשרות היחידה שנותרה. בארכיפלג הגולאג, אלכסנדר סולז'ניצין מקונן על כך שהוא וחבריו האסירים לא התנגדו כשהיתה להם הזדמנות:

ואיך נשרפנו אחר כך במחנות, וחשבנו: איך היו נראים הדברים אם כל איש ביטחון, כשיצא בלילה לבצע מעצר, לא היה בטוח אם יחזור בחיים והיה צריך להיפרד ממשפחתו? או אם בתקופות של מעצרים המוניים, כמו למשל בלנינגרד, כשעצרו רבע מהעיר כולה, אנשים לא פשוט ישבו שם במאורותיהם, מחווירים באימה על כל חבטה של הדלת בקומה התחתונה ועל כל צעד על גרם המדרגות, אלא הבינו שלא נותר להם מה להפסיד והציבו באומץ באולם למטה מארב של חצי תריסר אנשים עם גרזנים, פטישים, פוקר או כל דבר אחר שהיה בהישג יד? אחרי הכל, ידעתם מראש שהכובעים הכחולים האלה יצאו בלילה ללא מטרה טובה. ואתם יכולים להיות בטוחים מראש שאתם מפצחים את הגולגולת של חתיך. או מה עם מריה השחורה שיושבת שם ברחוב עם נהג בודד אחד – מה אם היא הייתה מונעת או שהצמיגים שלה היו מרוסקים? האיברים היו סובלים מהר מאוד ממחסור בקצינים ובתחבורה, ולמרות כל צמאונו של סטלין, המכונה המקוללת הייתה נעצרת! ... לא אהבנו מספיק חופש. ועוד יותר מכך – לא הייתה לנו מודעות למצב האמיתי... מגיע לנו באופן טהור ופשוט כל מה שקרה אחר כך.

אנשים חופשיים צריכים להכיר בכך שהתברכו במתנה נדירה. זכויות, כמו שרירים, דורשות פעילות גופנית סדירה. הם מתנוונים מהזנחה. ברגע שהחופש אבד, הוא נעלם לנצח. אמריקאים צריכים להיות אסירי תודה על החירויות שהם נהנים מהן, במיוחד הזכות לחופש הביטוי והזכות לשאת נשק המוגנת על ידי התיקון הראשון והשני לחוקה (חירויות הנדרשות על שלטי החמוצים של לפחות מפגין אחד בהונג קונג). להתבטא נגד אי-צדק, להתלבט בפאנל של חבר מושבעים וללמוד כיצד להגן על עצמך באמצעות נשק חם – כל אלה הן צורות של השתתפות פעילה וקבועה שגורמות לחופש להתעורר לחיים. הבה לא נשכח לעולם את השיעורים הללו.

מאמר זה פורסם במקור על ידי Areo. הוא מודפס מחדש באישור.

אודות הכותב:

אהרון טאו

אהרון טאו הוא יזם ואיש מקצוע צעיר העובד באוסטין, טקסס. הוא בעל תואר שני מבית הספר למנהל עסקים מק'קומבס באוניברסיטת טקסס באוסטין ותואר ראשון מאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב.

‍