האם גניבה חוקית כעת באיטליה?

בית המשפט העליון באיטליה קבע כי גניבת כמויות קטנות של מזון מתוך ייאוש "אינה מהווה פשע". ההשפעות המוסריות והפוליטיות השליליות של פסיקה זו יהיו גדולות ופליליות ממש.

רישיון לגנוב

המקרה עסק במהגר אוקראיני עני שגנב כמה חתיכות גבינה וכמה נקניקיות משוק גנואי. הוא נידון לשישה חודשי מאסר וקנס שלא יכול היה לשלם. יש לו חזיונות של ז'אן ולז'אן ב "עלובי החיים" הסובל כעבד מדינה על כך שגנב כיכר לחם כדי להאכיל ילד רעב. מי לא יתנגד לעיוות דין כזה?

ואכן, בערעור החליט בית המשפט העליון באיטליה כי "מצבו של הנאשם והנסיבות שבהן השיג את הסחורה מראים כי הוא לקח את כמות המזון הקטנה הדרושה לו כדי להתגבר על דרישתו המיידית והחיונית להזנה". בית המשפט הוסיף כי "אין להעניש אנשים אם, בכוח הצורך, הם גונבים כמויות קטנות של מזון כדי לעמוד בדרישה הבסיסית של האכלת עצמם".

פסיקה זו מותירה שאלות משפטיות רבות. האם משתמע מכך שהעונש לא התאים לפשע או שמא משתמע מכך שלא בוצע פשע? האם זה אומר שכל מי שגונב ויכול לטעון שעשה זאת לצורך חיוני ומיידי כלשהו חייב להימצא "לא אשם"?

אתיקה של מצבי חירום

איין ראנד שופכת אור על מקרה זה במאמרה "האתיקה של מצבי חירום". היא מסבירה כי יש "להבחין בין כללי ההתנהגות במצב חירום לבין כללי ההתנהגות בתנאים הרגילים של הקיום האנושי. אין הכוונה למוסר כפול: הסטנדרט והעקרונות הבסיסיים נשארים זהים, אך יישומם על כל מקרה מחייב הגדרות מדויקות".

באופן ספציפי, היא ציינה כי "מצב חירום הוא אירוע בלתי צפוי, בלתי צפוי, מוגבל בזמן, שיוצר תנאים שבהם הישרדות אנושית היא בלתי אפשרית – כגון שיטפון, רעידת אדמה, שריפה, ספינה טרופה". במצבים כאלה, מותר מבחינה מוסרית לעשות דברים כדי לשמור על חייו של אדם שלא היו מוסריים בנסיבות רגילות.

אבל יש אזהרות מכריעות. רנד הסביר שאם אתה נשטף לחוף אחרי ספינה טרופה ו"אתה גווע ברעב ואתה עלול למות ברגע הבא, ויש אוכל בבית הזה, מה ההתנהגות המוסרית שלך?" רנד אומר שפריצה כדי לקחת את האוכל היא מוסרית, אבל ברגע שמצב החירום חלף אתה צריך "להודות במה שעשית, ולהתחייב להחזיר [לבעל הבית והאוכל]".

ערעור המוסר

בית המשפט האיטלקי פטר משפטית את הגנב מביצוע פיצויים. אבל מה עם הנזק שנגרם לסוחר שממנו גנב המסכן? אפשר לטעון שהוא בקושי היה מפספס כמה חתיכות גבינה. אפשר להתמודד עם זה בערים איטלקיות, כמו גם אמריקאיות, הרמת חנויות מסתכמת, ולא מעט סוחרים מוצאים את עצמם מרוששים ועסקיהם סגורים בגלל גניבות כאלה.

אפשר גם לשאול איך הגנב באיטליה מצא את עצמו במצב שבו הוא היה צריך לגנוב. כל אחד מאיתנו אחראי לספק את הישרדותנו ורווחתנו באמצעות המאמצים היצרניים שלנו. למה הוא לא עבד? נניח שהנסיבות – למשל, מחלה הגורמת לאובדן מקום עבודה – מכניסות את הגנב לנסיבותיו הקשות. למה לא ללכת לכנסייה או לצדקה פרטית לעזרה?

אולי הוא לא יכול היה להשיג עבודה בגלל התקנות והמסים הממשלתיים הידועים לשמצה באיטליה שחונקים את הפעילות הכלכלית. אין ספק שלמדינה מגיעה מידה רבה של אשמה על המצוקה הכלכלית.

אבל הבעיה החמורה ביותר במקרה זה היא מוסרית. בית המשפט קבע למעשה כי "צורך" מצדיק פגיעה בזכויותיהם של אחרים. אבל במובן מסוים, בית המשפט פשוט נותן תוקף מפורש לסוג חוסר המוסריות שממשלות נוהגות בו כיום. כל מדינות הרווחה והמערכות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות מבוססות על התפיסה הקולקטיביסטית שלאף אחד אין זכויות על חייו ולכן לאף אחד לא מגיעה החירות לרדוף אחר הישרדותו ואושרו על ידי סחר בסחורות ושירותים על בסיס התנדבותי עם חבריהם. במקרה האיטלקי, אדם שודד ישירות אדם אחר. במקרה הסטטיסטי, הממשלה עושה את הגניבה.

בדיוק כפי שלגליזציה של גניבת חנויות תוביל ללא ספק לכך שיותר סוחרים באיטליה ייצאו מהעסקים, מערכות סטטיסטיות מיוון ועד ונצואלה, המבוססות על גניבה חוקית, מתדרדרות למצב חירום כלכלי מתמיד. המוסר שיכול להצדיק גניבת חתיכת גבינה הוביל לקריסת אומות שלמות.

ולכן השבת החירות תדרוש הגנה המבוססת על עקרון זכויות הפרט.

לחקור

David Kelley, “Generosity and Self-Interest.” December 1, 2002.