דאגלס דן אויל הוא סגן נשיא לתוכניות חינוכיות בקרן ליברטי. דאגלס רסמוסן הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת סנט ג'ון . הם כתבו במשותף את "נורמות של חירות: בסיס פרפקציוניסטי לפוליטיקה לא-פרפקציוניסטית " (הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה).
לעתים קרובות נאמר כי השווקים מובלים "כאילו ביד בלתי נראית" כדי להביא לסדר ושיתוף פעולה בין אנשים. שווקים משתמשים בתמריצים ובאינטרסים הדדיים כדי להשיג תוצאה הרמונית זו. אבל יש דרך אחרת, "ישנה יותר" לארגן אנשים, כלומר לארגן אותם סביב מה "טוב" או "נכון". נראה שזו הדרך לאתיקה. נראה כי האתיקה, בניגוד לשווקים, מארגנת אנשים סביב פקודות והנחיות סמכותיות.
זה מעלה שאלה: איך אפשר לומר שרגולציה עצמית ושווקים מסודרים באופן ספונטני בכל דרך שהיא תלויים באתיקה או משתמשים בה? האם זה בכלל הגיוני לעודד אתיקה במערכת שמופקת באופן ספונטני ומווסתת את עצמה? האין אלה שני עקרונות ארגון מנוגדים, ולא משלימים?
בקיצור, מה בדיוק הקשר בין היד הגלויה של האתיקה לבין היד הנעלמה של השוק?
פקודות שוק ליברליות אינן מתייחסות לנורמות מוסריות כבסיס לפתרון בעיית תיאום האנשים בחברה. רוב הזמן אנחנו אפילו לא מכירים את האנשים שאיתם אנו מתקשרים מספיק טוב כדי לנסח שיפוט אתי כלשהו לגביהם בכלל. "חוסר אישיות" זה בהחלט דבר טוב. אנו יכולים לתקשר עם יותר אנשים, ולהפיק מהם תועלת בדרכים רבות יותר מאשר אם היינו צריכים לדאוג אם השקפתם על טוב ורע זהה לזו שלנו, או אם הם דבקים באותם עקרונות כמונו. בשווקים אנחנו סוחרים לתועלת הדדית ואז הולכים על העסק שלנו.
יש הטוענים אפוא כי סדר השוק הוא במקרה הטוב לא מוסרי ואולי לא מוסרי. אחרים עדיין נאחזים ברעיון שהשווקים מייצרים "כאוס" ורוצים שמשהו יותר כמו הוראה אתית ישמש בסיס לשיתוף פעולה חברתי. זה בהחלט מבטיח שהאתיקה איכשהו תיכנס לתמונה, אבל היא עשויה להישען על הרעיון השקרי לחלוטין שהשווקים מייצרים כאוס. אז בואו נשמור על הרעיון ששווקים יכולים לתאם אנשים בצורה מושלמת על בסיס אינטרס הדדי והסכמה. בהנחה זו, מדוע אנו זקוקים לאתיקה? ובאופן כללי יותר, גם אם נמצא לכך שימוש כלשהו, האם האתיקה לא תהיה בעלת חשיבות משנית בסדר שוק?
ראשית, אנו יודעים שבכל סדר חברתי איננו יכולים לאפשר לאנשים לעשות כל מה שמעניין אותם. אסור לנו להקים את Murder, Inc. אז נראה שאנחנו צריכים איזשהו כללים אפילו בתוך מערכת שוק. זה מצביע מיד על כך שלאתיקה יש תפקיד בקביעת הכללים האלה. אבל אז, למה לא לתת לאתיקה להגדיר הכל? מדוע, במילים אחרות, אנו מתייעצים עם אתיקה עבור דברים מסוימים ולא עבור אחרים? אפשר לומר שאנחנו מפסיקים לעשות אתיקה כאשר גישת השוק של שימוש באינטרסים ולא בפקודות מתחילה לעבוד טוב יותר מהיד הגלויה של האתיקה. תגובה זו, למרבה הצער, מביאה אותנו די לקיפאון מבחינת המשך הדרך.
מצד אחד, למשל, יכולים להיות כאלה שפחות מתעניינים במה שעובד ויותר מעוניינים להיות בטוחים שאנשים עושים את הדבר הנכון. מצד שני, יש כאלה שמתעניינים במה שעובד, אבל למי עשויות להיות דעות שונות על מה עובד טוב יותר ממה. לבסוף, מלבד אותם מעטים שלא חושבים ששווקים באמת עובדים בכלל, יש כאלה שאולי יגידו שהשווקים בסדר בתחומים מוגבלים מאוד, אבל האתיקה צריכה להיות באמת הדרך הדומיננטית לארגן אנשים. נראה כי כל הכישורים הללו עומדים בדרכה של הגנה איתנה על החירות שמציע השוק. ואם היינו הולכים בכיוון ההפוך ונכנעים למערכת שוק ברובה, נראה שהיינו מעודדים תרבות של עניין ולא של אחריות אתית, שכן נראה שהאתיקה מוזכרת כל כך מעט בעבודה היומיומית של השוק.
עם זאת, אנו מאמינים כי "התעלמות" לכאורה זו מדאגות אתיות אינה רק מוצדקת אלא היא למעשה סוג של חגיגה של אתיקה. באופן מסוים, פחות זה יותר. הרבה פחות דאגה לגבי ציות לפקודות ולהנחיות ברמה הציבורית עשויה להיות הרבה יותר כבוד לאתיקה באופן כללי. אנחנו לא אומרים שהחירות של השוק תהפוך אנשים למוסריים יותר. אנחנו אולי מאמינים שזה אפשרי – אפילו נכון באופן כללי – אבל בין אם זה נכון או לא, הנקודה שלנו שונה. אנחנו אומרים שהדרך הזאת של ארגון החברה – לתת לאנשים כמה כללים פשוטים ולאפשר להם לתקשר זה עם זה על סמך האינטרסים, ההסכמים, התוכניות או הפרויקטים המשותפים שלהם – היא גישה שמעניקה לאתיקה חשיבות עליונה בחברה. ב"חשיבות עליונה" איננו מתכוונים לכך שנקבל בהכרח התנהגות אתית יותר או שהחברה תעבוד טוב יותר. אנו מתכוונים לכך שהחברה תיתן בדרך חשובה כלשהי לאתיקה תפקיד קריטי במבנה שלה.
בהקשר זה יש באמת רק שתי דרכים ללכת. או שהחברה בנויה סביב עיקרון אתי כלשהו או מערכת של עקרונות כך שמטרת החברה היא לחיות על פיהם, או שהחברה לוקחת כמה עקרונות אתיים כדי להיות מרכזיים בה תוך השארת אחרים לאנשים ללכת בעקבותיהם. ברור שחברת השוק, או הסדר "הליברלי", היא דוגמה לכך. כמובן, זה רק מציב את אותה שאלה: אילו עקרונות צריכים להיות במרכז ומדוע?
אולי נוכל להגיע לשאלה הזאת קצת אחרת. במקום להניח שלכולנו ברור מה המשמעות של אתיקה ופוליטיקה, בואו נשאל כמה שאלות בסיסיות. לדוגמה, מהי בדיוק אתיקה? אנחנו לוקחים את האתיקה כחקירה של איך אדם צריך לחיות. זה אומר באופן ספציפי אילו פעולות אדם צריך לנקוט כדי לחיות טוב. במילים אלה, דבר אחד שקופץ מיד החוצה הוא שהתשובה לשאלה זו עבור אדם אחד לא יכולה להיות זהה לאחרת. אם זה נכון, אז סדר השוק הוא בהחלט כזה שמאפשר ואכן מעודד פלורליזם של דרכי חיים. זו לא הנקודה העיקרית שלנו כאן, אבל זה משהו שחשוב לזכור כשחושבים על אתיקה ועל השוק. אם יכולה להיות יותר מדרך אחת לחיות טוב, אז השוק עשוי להיות העיקרון המארגן הטוב ביותר בהכרה באמת זו.
כמובן, אפשר לחיות רע גם תחת חופש ופלורליזם. פקודת השוק עלולה לאפשר למישהו לנצל לרעה או לנצל לרעה את אחריותו כדי לחיות טוב. נראה, אם כן, כי סדר השוק (בתקציר) אינו תומך או מתנגד לחיים הטובים. זה יכול ללכת לשני הכיוונים בכל מקרה פרטני. אבל זה אולי לא ממש מיישב את הנושא. שכן כאשר אנו שואלים את עצמנו מהי אתיקה, ייתכן שנרצה גם לשאול איזו בעיה חברתית אנו מנסים לפתור שמביאה אותנו לשאלה זו על אתיקה מלכתחילה. אנחנו כבר יודעים חלק מהתשובה. אנו זקוקים לכללים מסוימים כדי לחיות לפיהם כאשר אנו נמצאים בחברתם של אחרים.
אבל לאור מה שאמרנו, הכללים האלה צריכים לעשות שני דברים בבת אחת. ראשית הם צריכים להחיל באופן שווה על כולם בחברה. אנחנו לא יכולים שהם יחולו על אנשים מסוימים ולא על אחרים, כי אלה הכללים הבסיסיים של החברה כולה. באותה מידה, הם צריכים לחול על כולם ובו בזמן להכיר בכך שעשויות להיות דרכים שונות לחיות טוב. זה אומר שהם צריכים להכיר בפלורליזם שדיברנו עליו ועדיין איכשהו להתייחס לכולם אותו דבר. אנחנו לא יכולים ליפול בחזרה למלכודת של לגרום לכולם לחיות סוג מסוים של חיים. זה יפר את המגוון שכבר אמרנו שהוא הכרחי לפלורליזם אתי ושהשוק מאפשר בנדיבות. אנחנו גם לא יכולים ללכת לעמדה שמוותרת על כללים כלליים. זה יגרום לכך שלא יהיה ברור כיצד להתמודד זה עם זה כאשר איננו יודעים אם אנו חולקים את אותם עקרונות אתיים. אנחנו חייבים להיות גם כלליים וגם ספציפיים בעת ובעונה אחת עם כל עיקרון שלטוני בסיסי של החברה שאנחנו מאמצים.
זה עדיין נראה כאילו אנחנו במבוי סתום. איזה סוג של כלל או עקרונות יכולים לדבר אל כולם בעת ובעונה אחת, לאפשר צורות רבות של חיים טובים, ולא בו בזמן להטות דברים לטובת צורה אחת של חיים טובים על פני אחרים? איזה עיקרון יכול לשרת תפקיד כזה?
לפני שנענה על שאלה זו עלינו להיות פתוחים לאפשרות אחת נוספת. יכול להיות שלא כל העקרונות האתיים הם אותו סוג של דבר. אולי כמה עקרונות אתיים הם מסוג אחד ואחרים מסוג אחר, ולכן רק חלקם באמת רלוונטיים לבעיה שלנו כאן. דרך נוספת לשים את העניין היא להניח שאולי כמה עקרונות מתאימים לפתרון הבעיה של איך לחיות בקרב בני האדם האחרים שלנו ואחרים על איך לחיות טוב. אבל גם זה לא יכול להיות ממש נכון, שכן חיים טובים כרוכים בחיים בין היתר. אולי, אם כן, אנו זקוקים לעקרונות המדברים על עצם האפשרות לחיות טוב בין היתר ועקרונות המדברים לחיים טובים, כולל בין היתר. אם אתה פתוח לזה, אנחנו חושבים שאנחנו מוכנים עכשיו לראות את התשובה לבעיה שלנו.
מה זה, אם כן, ש- א) יכול לחול על כולם, ב) יכול לחול על כל מצב מוסרי, ג) אינו מוטה את החברה יותר לכיוון של דרך חיים אחת טובה על פני אחרת, ו- ד) האם לכל אחד מאיתנו יש אינטרס מוסרי בכל פעם שאנו פועלים? האם יכול להיות עיקרון כזה?
אנחנו חושבים שיש: העיקרון של "כיוון עצמי". ליתר דיוק, העיקרון הוא שהעיקרון הראשון של הסדר החברתי חייב להיות להגן על האפשרות של כיוון עצמי. ב"הכוונה עצמית" איננו מתכוונים למשהו מסובך – אלא רק ליכולת לקבל החלטות ולממש אותן כסוכן משחק. אדם לא חייב להיות אוטונומי – כלומר, להחזיק באופן מלא בכל המידע הרלוונטי וסמכויות ההיגיון – וגם לא צריך לבחור נכון. אדם פשוט צריך את היכולת לקבל החלטות בתוך כל מערכת אילוצים שהוא מתמודד איתה. יש לנו הבנה כל כך פשוטה של הכוונה עצמית כי כדי שכל מעשה ייחשב מוסרי זה חייב להיות משהו שאדם בוחר או אחראי עליו. אם אדם לא באמת היה בוחר בפעולה או יכול להיות אחראי לה רק כאשר היה לה מידע מלא או הבנה אלוהית של המצב, אז לא היה הרבה אתיקה מסביב.
הדרך הברורה והנפוצה ביותר לעכב את ההכוונה העצמית היא באמצעות שימוש בכוח פיזי. יכולות להיות דרכים אחרות, אבל כוח פיזי ניתן לזיהוי בקלות על ידי כולם ופחות או יותר קל למנוע. מכיוון שהעיקרון הבסיסי שלנו צריך להיות כללי ופומבי, אנחנו צריכים שיהיה לנו אחד שהוא יחסית קל לזיהוי ולא מתוחכם ומוסמך מדי. הרשימה הרגילה של פשעים, כגון גניבה, אונס, רצח, תקיפה, הונאה וכדומה, משרתת את הקריטריון הזה היטב. אם לא נאפשר את הדברים האלה בחברה, יש חזקה של הכוונה עצמית כשאנחנו רואים אנשים פועלים.
בהגנה על האפשרות של הכוונה עצמית, צריך להיות ברור שאנחנו לא מנסים להפוך אנשים לטובים או אפילו להגביר את האפקטיביות שלהם בהכוונה עצמית. מה שאנחנו באמת מנסים לעשות על ידי הגנה על האפשרות של התנהגות מכוונת עצמית הוא לתת לאתיקה הזדמנות. ואכן, אם, כפי שאנו מאמינים, הכוונה עצמית עומדת בבסיסו של כל מעשה שיש להחשיב כמוסרי, המסקנה המפתיעה היא שמערכת השוק היא זו שנותנת לחירות מקום של כבוד, למעשה נותנת לאתיקה את הסיכוי הרב ביותר!
עדיין אין לנו חברה מוסרית לחלוטין בהגנה על האפשרות של הכוונה עצמית. זה יהיה תלוי בשאלה אם העם יממש את חירותו בדרכים מוסריות. עם זאת, שים לב שאם אתה לא מממש את שלך בדרך זו, זה לא מונע ממני לממש את שלי, שכן מה שאנחנו מגנים עליו הוא האפשרות להכוונה עצמית – לא צורות מסוימות של התנהגות מכוונת עצמית. שימו לב גם שאם ננסה לאכוף יותר מהאפשרות של הכוונה עצמית, סביר מאוד שנתחיל להטות דברים לטובת צורות מסוימות של הכוונה עצמית על פני אחרות. נראה כי או שאנחנו חייבים לאמץ את החירות לחלוטין כעיקרון החברתי שלנו או לא. אבל אם לא נעשה זאת, המסקנה המפתיעה היא שאנחנו גם זונחים את המחויבות למה שמרכזי והכרחי כדי שכל מעשה ייחשב למוסרי. במילים אחרות, עלינו לזכור סוג אחד של עיקרון אתי כדי להגן על עיקרון אחר – במקרה זה מה שהוא מהותי לכל המעשים האחרים בהקשר חברתי. אם נהפוך את סדרי העדיפויות, ייתכן שלמעשה נהרוס את יסודות האתיקה.
זה אולי נראה שחברות השוק אדישות או אמביוולנטיות לגבי אתיקה, אבל אם כן זה בגלל שהן ורק הן מכירות בכך שיש הבדל בין עקרונות אתיים שמאפשרים פעולות אתיות בחברה לבין עקרונות אתיים שמנחים אותנו במה שאנחנו צריכים לעשות כדי לחיות טוב או למלא את החובות שלנו לעצמנו ולאחרים. זוהי דרך נוספת לומר כי סדר השוק, מסיבה טובה, לא רוצה להיות מובן כפילוסופיה אתית. זו לא פילוסופיה של חיים מוסריים. זוהי דווקא תשובה לשאלה המצומצמת מהו תפקיד האתיקה בארגון החברה. התשובה היא פשוט שצריך לארגן אותה כדי להגן על האפשרות של התנהגות אתית, וניסיונות לעשות יותר דווקא יפגעו במטרה הבסיסית הזו. זה אולי מרחק מסוים מפילוסופיית חיים, אבל זה עולה בקנה אחד עם האמת שחיים טובים יכולים להתבצע רק על ידי אנשים שאחראים למעשיהם.
ניתן לומר בדרך של מסקנה על פקודות השוק הליברליות, אם כן, כי הן ורק הן מפגינות הכרה עמוקה במרכזיותה של ההכוונה העצמית למוסר ובכך הכרה בצורך להגן עליו. הכרה זו תתבטא אפוא באופן טבעי בחשדנות כלפי כל מאמץ להחליף את ההכוונה העצמית בצורה כלשהי של מסלול מוסרי קבוע מראש, מושך או משכנע ככל שיהיה. הנורמות המגנות על הכיוון העצמי ניתנות לשינוי רק בשם הכיוון העצמי, אחרת יש להשאיר את הכיוון העצמי לבד למימוש. החוכמה הנסתרת של הליברליזם הקלאסי, ואכן הסיבה להצלחתו המעשית המדהימה ולכוחו המעשי, היא התובנה שככל שהאתיקה היא פחות מושא לדאגה פוליטית, כך יש לה יותר סיכוי לפרוח מבחינה חברתית. בעוד שיש ראיות מוצקות התומכות בטענה שסדרים ליברליים הופכים אנשים בדרך כלל לטובים יותר, מה שאולי פחות מבחין בו הוא שצווים ליברליים מאפשרים משהו עמוק ועמוק יותר. הם מאפשרים לאנשים להיות אנושיים – כלומר, הם מאפשרים לאנשים להשתמש ביכולות האנושיות המוזרות שלהם של תבונה, שיפוט ואהדה חברתית כלפי מטרות ומטרות שהם עצמם בחרו. סדר השוק אינו, אם כן, מוסד דה-הומניזציה, אלא האנושי והאתי מכולם.
מאמר זה פורסם באופן אורגינלי על ידי FEE.org: https://fee.org/articles/visible-and-invisible-hands/
דאגלס ב. רסמוסן
דאגלס ב. רסמוסן הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת סנט ג'ון, שם הוא מלמד מאז 1981. הוא חבר ברשת הפקולטות FEE.