הביתההמעמד הפוליטי חסר הדם וחוסר האמפתיה שלוחינוךאוניברסיטת אטלס
לא נמצאו פריטים.
המעמד הפוליטי חסר הדם וחוסר האמפתיה שלו

המעמד הפוליטי חסר הדם וחוסר האמפתיה שלו

5 דקות
|
אוגוסט 18, 2020

למה לצפות במסיבות עיתונאים של הקורונה ובתדרוכים של פוליטיקאים? הם פשוט מרגיזים. נראה שלאנשים האלה אין מושג מדוע הנגיף מתעלם מהם. הם ממשיכים להוציא כללים מוזרים ושרירותיים שהם ממציאים, משתנים מיום ליום, כולם נאכפים על ידי הפחדה וכפייתיות. הם מתייצבים בצורה מטופשת זו כאילו לצווים שלהם יש את הנגיף הזה תחת שליטה כאשר ברור שהם לא.

חמור מכך, ומה שמצמרר אותי עד העצם, הוא היעדרו המוזר של רגש אנושי רגיל בהופעותיהם הפומביות. עם תקשורת אנושית יומיומית בנוכחות אי-ודאות, תהיה הודאה מסוימת באפשרות לטעות, בטעויות שנעשו, בקושי לדעת, במגבלות המידע כדי לקבל החלטות מושכלות, בכאב שנגרם באמצעות ממשל משבש כזה.

אתה לא רואה שום דבר מזה בהודעות המושל האלה. למרות כל הראיות, הם מתנהגים כאילו יש להם את זה תחת שליטה. הם לא מודים בטעות. הם לא מודים בבורות. הם בוהים היישר במצלמות ומוציאים צווים, בלי אפילו התנצלות על כל החיים שהרסו וממשיכים להרוס. הם מדברים איתנו. התנשאות בכל מילה.

אתם מוזמנים לצפות כאן במקרה טיפוסי, אבל אין צורך כי אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

אנחנו לא מדברים ככה אחד עם השני. במקום זאת אנו חולקים סיפורים על האופן שבו חיינו הושפעו. אנחנו חולקים כאב אחד עם השני, ותסכול מכמה שאנחנו מרגישים מעורערים, איך הופרדנו מהמשפחה, איך סגרים הובילו אותנו למקומות אפלים, כמה כלובים אנחנו מרגישים. אנחנו דואגים לכספים שלנו, ליקירינו, לעתידנו. אנו נדהמים מהמהירות והקיצוניות שבה נלקחו חירויותינו. וכשאנחנו חולקים את הסיפורים האלה אחד עם השני, אנחנו מבינים יותר ומרגישים קצת ריפוי אולי.

בקיצור, יש לנו אמפתיה. הפוליטיקאים לעומת זאת לא מראים כלום. יש להם עיניים זגוגיות המשקפות דם קר. גרוע מכך, הם נתקלים כחסרי דם, כמו גנרלים שמזמינים חיילים מסביב בידיעה ודאית שאנשים רבים ימותו.

לעתים רחוקות אם בכלל הם מדברים על מה שהם עושים במונחים אנושיים. הם מדברים על נתונים, הגבלות, מגמות בהדבקות ובאשפוזים ומוות, אבל לא כאילו כל זה כרוך בבני אדם אמיתיים או בפשרות. הם מתיימרים בוודאות שזה לא ממש אמין.

אדם סמית הסביר אמפתיה כמאפיין של האישיות האנושית. "מכיוון שאין לנו ניסיון מיידי של מה שגברים אחרים מרגישים", הוא כתב, "איננו יכולים ליצור מושג על האופן שבו הם מושפעים, אלא על ידי תפיסה של מה שאנחנו עצמנו צריכים להרגיש במצב ... על ידי הדמיון שאנו מציבים את עצמנו במצבו, אנו תופסים את עצמנו סובלים את כל אותם ייסורים ... ולהיות במידה מסוימת אותו אדם איתו".

ככה נראים החיים האמיתיים. אבל נראה שהחיים הפוליטיים כיום מבקשים לגרש את התחושה האנושית הזאת. זה כאילו שהם משחקים משחק וידאו בכיכובם של כולנו, אבל אנחנו בסך הכל דמויות על מסך מתוכנתות לעשות מה שהם רוצים. אין להם שום מחויבות להבין אותנו, הרבה פחות לדאוג מהכאב שהם גורמים, כי כמו דמויות על מסך משחקים, אנחנו בטח לא מרגישים כאב בכלל.

וכך גם התקשורת הגיעה לדבר על האסון הזה. המספרים, הגרפים והמגמות שלה, כולם מדאיגים מאוד ותמיד עם אותה מסקנה: המעמד הפוליטי צריך להטיל עלינו עוד מגבלות כדי לגרום לנגיף הזה להיעלם. אנחנו יושבים חסרי אונים וצופים בכל זה מתפתח יום אחרי יום, נדהמים מכך שהחוקים שלנו יכולים להיות כל כך אטומים למה שהתרחש לנגד עינינו.

הפער הרגשי בין השליטים לנשלטים מעולם לא היה רחב יותר בעידן המודרני. זה נראה לגמרי לא בר קיימא. זה כאילו שהם אפילו לא מנסים להתחבר לאנשים.

פוליטיקאים הם לא טלטלות גדולות בזמנים רגילים, אבל הם נראים גרועים מתמיד עכשיו, זורקים את החוק, המסורת, המוסר ואפילו את המראה של אכפתיות מהאופן שבו הסגרים שלהם הרסו כל כך הרבה חיים.

השאלה היא למה. הנה הניסיון שלי לתשובה. הסגרים התבססו כולם על טענה בלתי סבירה שניתן לשלוט בנגיפים באמצעות כפייה, כמו שאנשים יכולים להיות. אבל הם לא יכולים. ואין זה מפתיע למצוא ראיות עצומות, מצטברות מיום ליום, שכל מה שהם עשו לא השיג דבר.

להלן תרשים המשווה מקרי מוות מקורונה למיליון ברחבי העולם מול מדד המחמירות הממשלתי של אוניברסיטת אוקספורד. אם הסגרים ישיגו משהו שאפשר היה לצפות שיהיה כאן איזשהו כוח ניבוי. ככל שאתה נועל יותר, כך אתה מציל יותר חיים. מדינות הסגר יכולות לפחות לטעון שהן חיזקו את חיי אזרחיהן. מה שאתה רואה במקום זה: כלום. אין קשר. יש את הנגיף. יש סגרים. השניים פועלים כמשתנים בלתי תלויים לכאורה.

מקור

המעמד הפוליטי התחיל לאינטואיציה של זה. הם חושדים בלבם שהם עשו משהו מחריד. הם חוששים שההבנה הזו תתפשט. אז הם ייתנו את הדין, אולי לא מיד אבל בסופו של דבר. וזה די מפחיד אותם. כך הם מבלים את ימיהם בניסיון לייער את רגע האמת הזה בתקווה שהבלגן שהם עשו ייעלם בסופו של דבר והם יימלטו מהאשמה.

כלומר: הם משקרים. ואז הם משקרים יותר כדי לכסות על השקרים הקודמים שלהם. אם אתה הולך לדחוף קו כזה מול הראיות הגוברות המראות אותם להיות הונאות, אם אתה הולך לשקר עם פטור מעונש כדי להמשיך את המשחק הולך, תצטרך פלדה עצמך נגד רגש ואמפתיה. אתה הופך לסוציופת. זה עשוי להספיק כדי להסביר את היציבה חסרת הדם שלהם.

יש גם גורם נוסף: ככל שאתה גורם יותר כאב לאנשים, כך אתה הופך להיות גרוע יותר. כוח מסוכן גם כאשר לא נעשה בו שימוש, אך פריסתו באכזריות וחסרת טעם נרקבת את הנשמה. זהו תיאור טוב של כמעט כל המעמד השליט ברחבי העולם כיום, למעט כמה מדינות מתורבתות שמעולם לא ננעלו.

ג'פרי א. טאקר
About the author:
ג'פרי א. טאקר
פילוסופיה פוליטית