מורשתו של נתנאל ברנדן

הרעיון לסימפוזיון על חייו והגותו של נתנאל ברנדן הגיע בשנת 2012, שנתיים לפני מותו של ברנדן. ברנדן עצמו ידע על הסימפוזיון ואישר אותו, אך מעולם לא ראה אותו מסתיים לפני שהלך לעולמו.

מערכת העיתון The Journal of Ayn Rand Studies הגדירה את הסימפוזיון הזה כטיפול רחב היקף ובוחן בקריירה העצומה והמורכבת של ברנדן, ולא רק של שנותיו עם איין ראנד. התגובה של תורמים פוטנציאליים עלתה על הציפיות שלהם; הם הוצפו בהגשות. מה שהיה אמור להיות כרך אחד הפך לשניים. כתב היד, שהיה פעם דק, גדל ליותר מ-300 עמודים הנושאים את הכותרת "נתנאל ברנדן: יצירתו ומורשתו".  זוהי העבודה הראשונה מסוגה להעריך את ברנדן כדמות מרכזית הן בפילוסופיה והן בפסיכולוגיה יישומית במחצית השנייה של המאה העשרים.

אף על פי שהתורמים לאוסף זה מגיעים מדיסציפלינות שונות ומייצגים עמדות שונות, לעתים לא תואמות, העורכים לא קיבלו תרומות מהאובייקטיביסטים ה"פונדמנטליסטים" יותר, ואף לא מחוקרים הקשורים למכון איין ראנד (ARI). העורכים מדגישים עובדה זו בפרולוג שלהם לא כדי להפגין טינה או אנימוס, כך נראה, אלא כמעין כתב ויתור – והסבר לטון החיובי ברובו שמאפיין חלק גדול מהתוכן כאן.

חתרתי לחוסר משוא פנים בנוגע לפיצול ברנדן-ראנד, ולדעתי עשיתי מאמץ בתום לב לשמור על הניתוק הביקורתי הדרוש כדי לכתוב באופן נחרץ והחלטי על אוסף זה מבלי להקריב קפדנות מלומדת או לגרום לפגיעה מיותרת בתלמידי ברנדן או ראנד.

חלק א'

החלק הראשון של האוסף מוקדש למה שמכונה "שנות ראנד" בקריירה של ברנדן. הוא מכיל מאמרים מאת דאנקן סקוט וסוזן לאב בראון והעתקה של הרצאה ומפגש שאלות-תשובות מאת ברנדן עצמו.

סקוט, יוצר סרטים, מספר את "הסיפור האפי באמת" של עלייתה הבלתי סבירה של התנועה האובייקטיביסטית המיוחסת בחלקה למאמציו של ברנדן. סקוט פגש את ברנדן אך לא הכיר אותו היטב. עם זאת, צילומי ברנדן בשנת 2003 עבור פרויקט ההיסטוריה האובייקטיביסטית הובילו אותו לממש את תפקידו המכונן של ברנדן בהתפשטות האובייקטיביזם.

סקוט נותן לברנדן קרדיט על הפופולריות של עבודתה של ראנד ועל מיסוד סדרת ההרצאות שלה. "יצירת פילוסופיה ויצירת תנועה פילוסופית", הוא אומר, "אינן אותו דבר". אין ספק שראנד השיגה את הראשון בכוחות עצמה, אבל ברנדן אחראית במידה רבה על האחרונה, לאחר שהגיבה לדואר המעריצים של ראנד, תכננה את האירועים שלה, הקימה ניוזלטר לכבודה והפיצה את המסר שלה ברחבי העולם לתלמידים נלהבים ומוחות סקרנים. עמלים אלה לא רק הגבירו את קהל העוקבים של ראנד, אלא גם הרימו את רוחה. מיואשת מביקורות שליליות על עבודתה, היא החלה, בעזרתו של ברנדן, להבין את מידת ההשפעה שיש לרומנים שלה.

ברנדן הפך את ראנד לפופולרית ככותבת ספרי עיון ועודד אותה לכתוב על "גזענות כקולקטיביזם ביולוגי, שאינו עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה האינדיבידואליסטית" – עמדה שמשכה תשומת לב ראויה בעיצומו של עידן זכויות האזרח. סקוט מצליח להראות שמסירותו הייחודית של ברנדן לראנד בתקופה זו הפכה אותו לפובליציסט של עבודתה, ולא רק תלמידה. הוא יצר כלים להנעת רעיונותיה לקהלים עצומים ואיפשר את היווצרותן של קבוצות המוקדשות לפילוסופיה שלה. בלעדיו, ראנד אולי לא הייתה הופכת לדמות המתנשאת שהיא היום.

בפרק הבא אכסה את היצירה של סוזן לאב בראון על המיניות של ברנדן.  עד אז, אני מצפה לדיון ער על המאמרים והניתוח שלי באינטרנט.

אודות הכותב:

אלן מנדנהול

אלן מנדנהול הוא דיקן עמית בבית הספר למשפטים ע"ש תומאס גוד ג'ונס ומנהל בפועל של מרכז בלקסטון אנד בורק למשפט וחירות. בקרו באתר האינטרנט שלו בכתובת AllenMendenhall.com. סקירה זו נהנתה מההצעות והתיקונים של סלייד מנדנהול, שלמרות שסיפק עצות הכרחיות, אינו אחראי לכל דעה המובעת כאן.

‍