הביתהמורשת הטוטליטריות: ראיון עם אלפרד קנטיגרן סיוורסחינוךאוניברסיטת אטלס
לא נמצאו פריטים.
מורשת הטוטליטריות: ראיון עם אלפרד קנטיגרן סיוורס

מורשת הטוטליטריות: ראיון עם אלפרד קנטיגרן סיוורס

9 דקות
|
פברואר 17, 2020

הערת העורך: אלפרד קנטיגרן סיוורס הוא פרופסור חבר לאנגלית באוניברסיטת באקנל ובשנים 2018-2019 ויליאם א. סיימון עמית אורח בדת ובחיים הציבוריים בתוכנית ג'יימס מדיסון באידיאלים ומוסדות אמריקאיים באוניברסיטת פרינסטון. עבודתו המחקרית והוראתו מתמקדות בהיסטוריה התרבותית של הטבע מימי הביניים ועד ימינו, בהשלכותיה על רעיונות של חירות וצדק, ובהתנגדות הספרותית המודרנית לטוטליטריות. כעיתונאי לשעבר בשיקגו סאן-טיימס וב-Christian Science Monitor, הוא מכהן כיום גם כחבר בכמורה הפחותה של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית מחוץ לרוסיה.

מ"מ: ערכת, יחד עם אלכסנדר ריילי, את הספר "המורשת הטוטליטרית של המהפכה הבולשביקית" מ-2019, המבוסס על סימפוזיון שהתקיים באוניברסיטת באקנל ב-2017. האם רטרוספקטיבה כזו התרחשה בקמפוסים ברחבי הארץ? היו אקדמאים שאמרו, "פיו, התחמקתי שם מכדור! תודה לאל שזה נגמר!"

א"ס: היו, באופן מפתיע, מעט יחסית של מצוות מסוג זה שאני מודע להן. המצוות האקדמיות הנוספות של יובל המאה שהובאו לידיעתי היו כאלה שנראו כאילו הם הולכים על פי מודל לנין/סטלין הרע הטוב הממליץ על אימוץ חיובי המהפכה הבולשביקית כמיני-רנסנס הפותח את התרבות לצדק חברתי. כשזה היה הכל חוץ מזה אם אתה מחשיב צדק חברתי כמשמעותו של אנשים שיש להם כבוד וזכויות. אני חושב שהמונח "צדק חברתי" הוא בעייתי, אבל סוג הסנטימנט מאחוריו הוא "לבני אדם יהיה סיכוי טוב יותר לממש ולפרוח בחיים אותנטיים". זה היה הכל חוץ מהמצב מבחינת תוצאות המהפכה הבולשביקית.

41STSQ7xyOL._SX312_BO1204203200_.jpg

העדר הרבה התבוננות על יובל המאה אולי לא קשור כל כך לתחושת הקלה שאין לנו כאן קומוניזם לגבי אולי העובדה שהמהפכה הבולשביקית, אם נלמדת בפירוט, יכולה להיות מבוכה רצינית במקרה הטוב לשמאל, וזה לא משהו שהשמאל בהכרח ירצה להדגיש בהקשר של הפוליטיקה האמריקאית כיום.  כי אם אתה מסתכל היטב על המהפכה הבולשביקית מההתחלה, כולל במיוחד על תפקידו של לנין, אתה מזהה בקלות את מה שסטפן קורטואה, אחד הדוברים שלנו, ומי שנמצא בספר, מכנה "מקורות הטוטליטריות" ממש שם עם המהפכה הבולשביקית. זה באמת נותן את השקר לרעיון שיכול להיות קומוניזם חביב ועדין.

זה מעניין כי בקמפוס הסגל משמאל התנגד לסימפוזיון. כשהכרזנו על כך בקמפוס, קיבלנו דחיפה מיידית מכמה עמיתים במחלקה להיסטוריה שהם בעלי אוריינטציה רדיקלית יותר וגם מכמה עמיתים במקומות אחרים בקמפוס שיש להם השקפה חיובית על המרקסיזם-לניניזם במידה זו או אחרת במובן זה שהמהפכה הבולשביקית הייתה חלק מנרטיב פרוגרסיבי של ההיסטוריה המגיע לצדק חברתי גדול יותר ומקבלים, מנקודת המבט שלי, הנרטיב הטוב של לנין / סטלין הרע.  אבל דעותיהם לא נגזרו מסוג המחקר המעמיק שהדוברים שלנו תרגלו בו.

הרבה מלגות אחרונות, הרבה מלגות המבוססות על חומרים מארכיונים סובייטיים ברגע שאלה הפכו לזמינים ופתוחים, באמת נותן את השקר לנרטיב הטוב של לנין / סטלין הרע. אותו קומץ קטן אך קולני של עמיתים שהתנגדו לסימפוזיון באמת קנה לדעתי את אותה השקפה ישנה שטחית יותר, שממילא מעולם לא היתה מוצדקת באמת על ידי מלגה, אבל היא בהחלט הוחלפה ככל שהמחקר נכנס עמוק יותר לנושאים אלה. 100 שנה אחרי, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקבל פרספקטיבה ברורה על זה, ואני חושב שהדוברים שהבאנו הציעו את זה.

ובכל זאת, האשימו אותנו בארגון תוכנית אידיאולוגית אנטי-קומוניסטית, ולצערנו מעט מאוד מעמיתינו בהיסטוריה או בתחומים קשורים אחרים הגיעו לסימפוזיון.  היו כמה עמיתים שעשו זאת, לזכותם, ואחד בהיסטוריה דווקא עזר למתן את אחד המפגשים, וזה היה נהדר.

אבל אני חושב שאולי הדבר העצוב ביותר בכל זה הוא שאנשים פשוט לא מופיעים לשמוע מלומדים שאיתם הם לא מסכימים, בלי, לדעתי באמת להבין על מה העבודה של המלומד, על סמך המיילים הביקורתיים שקיבלנו מעמיתים שהתנגדו לסימפוזיון. זה יהיה נחמד לחשוב שאנשים יהיו מוכנים להופיע, ואם היו להם חילוקי דעות עם המלומדים, ואנחנו מדברים עכשיו על חוקרים רציניים, להיות מסוגלים לנהל איתם דיון ולנסות להביע התנגדויות סבירות בצורה אזרחית במהלך השאלות והתשובות יהיה מודל נהדר עבור התלמידים. למרבה הצער זה נראה דבר קשה לעצור היום באקדמיה באופן כללי.

מ"מ: אז היו מעט מאוד ניסיונות בסך הכל לחקור את מה שהיה בבירור יום נישואין חשוב.

א"ס: אותה תחושה של אמנזיה לגבי יובל המאה, מה שכינינו "השכחה הגדולה" בספר, זה אירוני שנראה היה שיש כזה היעדר של זיכרון. בצדק, יש לנו הרבה זיכרונות ברחבי הארץ, כולל בקמפוסים, של השואה ושל העלויות הטרגיות הנוראיות של הנאציזם כמערכת טוטליטרית. אבל יש מעט מאוד זיכרון על הסכנות של הקומוניזם כפי שעובד מבחינה היסטורית, וזה הופך אותו למסוכן יותר בעיניי. אם אנחנו זוכרים, אז יש לנו תחושה של ההיסטוריה, תחושה של לאן הרעיונות האלה הלכו מבחינת הסבל האנושי. אם אנחנו שוכחים את כל זה, אז אנחנו נוטים להיקלע לאותו סוג של רגשנות וסנטימנטים לגבי הרעיונות של הקומוניזם. ואני חושב שזה קורה היום. אני חושב שהרבה צעירים נקלעים לזה, בין אם הם קוראים לזה "סוציאליזם" או "סוציאליזם דמוקרטי" וכן הלאה.  מתעלמים מהרבה קשרים קרובים. לדוגמה, המפלגה הבולשביקית ברוסיה הייתה ידועה בשם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לפני שעברה שינויי שם שונים סביב תקופת המהפכה בפועל. את הדברים האלה באמת צריך ללמוד ולקחת ברצינות.

תכננו והכרזנו על הסימפוזיון שלנו כי לא קרה שום דבר באוניברסיטה לציון מאה שנה. מלבד העניין האקדמי שלי בזה – אני כותב על ספרות וטוטליטריות ומלמד את כתביו של אלכסנדר סולז'ניצין וספרות אחרת של התנגדות לקומוניזם – אני גם בכמורה בכנסייה הרוסית האורתודוקסית באמריקה.  בכנסייה הרוסית האורתודוקסית בחו"ל, שיש לה מסורת של אנטי-קומוניזם, קבוצת הבישופים שברחו עם הצבא הלבן כאשר הבולשביקים תפסו את השלטון היו תמיד אנטי-קומוניסטיים מאוד. אז זה ברקע שלי ובמסורת שלי.

משתי הסיבות האלה, מהצד האקדמי ומהצד הדתי, עניין אותי לציין איכשהו את יובל המאה הזה בקמפוס. עמיתי ושותפי לכתיבה, אלכסנדר ריילי, סוציולוג שמרן, חקר הרבה ניתוחים סוציולוגיים של הקומוניזם ומה שקרה עם המהפכה הבולשביקית, והוא התעניין מאוד גם בזה. אז התכנסנו כדי להזמין את המלומדים האלה, החל מסטפן קורטואה, כי שנינו הסכמנו שהספר השחור של הקומוניזם הוא מחקר סופי שבאמת הצביע על היקף ההרס של הקומוניזם שצמחה מ-1917. קורטואה עבד גם על ביוגרפיה חדשה של לנין, שפורסמה מאז בצרפתית, אך עדיין לא תורגמה לאנגלית.

אבל עמיתי פרופסור ריילי קורא צרפתית וחוקר היסטוריונים וסוציולוגים צרפתים, וחשב שעבודתו של קורטואה חשובה מאוד. לאחר מכן קיבלנו את שני המלומדים האמריקאים, הולנדר ורדוש, לבוא גם בגלל המומחיות שלהם לחקור את השפעות הקומוניזם וגם מדוע הקומוניזם היה כל כך אטרקטיבי לאינטלקטואלים במערב למרות היותו אידיאולוגיה טוטליטרית.

מ"מ: האם קראת את הרומן "אנחנו החיים" של איין ראנד?

א"ס: לפני שנים, ואני לא זוכר כל כך בבירור. אני זוכר את אטלס משך בכתפיו בצורה הרבה יותר ברורה כי קראתי את זה כמה פעמים.

מ"מ: ובכן, בגלל שאתה מלמד ספרות אנטי-קומוניסטית, We the Living מתרחש בסנט פטרסבורג, רוסיה לרוב.  זהו תיאור של החיים שם, כפי שראנד היה עד להם, במשך כמעט עשר שנים לאחר המהפכה.

א.ס.: נכון!  אני צריך לכלול את זה בסילבוס שלי, כי אני מלמד קורסים על זה בעתיד. זה רעיון מצוין. אנחנו החיים ישתלבו היטב.

מ"מ: בוא נחזור למה שאמרת על לנין. אני חושב שזה באמת מעניין כי יש את הנרטיב הזה שטוען שלנין היה אדם עדין ונדיב שדגל בקומוניזם "אמיתי" ולצערי לנין הודח על ידי סטלין. על פי סטפן קורטואה, נרטיב זה מתעלם מתפקידו של לנין בטרור המדינה, במחנות ריכוז, ברצח המוני וברעב כפוי – כי פרקטיקות אלה למעשה מוטמעות בתיאוריה של לנין על הקומוניזם.

א.ס.: נכון. זה עתה קראתי מחדש חלקים מספרה של חנה ארנדט מקורות הטוטליטריות, שם היא מתבוננת הן בקומוניזם והן בנאציזם. היא כתבה את זה בתחילת שנות החמישים, וזה חלק מהתזה שלה שהקומוניזם ברוסיה כפי שהוא יצא מהמהפכה הבולשביקית לא היה רק תנועה טוטליטרית, זה היה משטר טוטליטרי פחות או יותר מההתחלה. בעוד שאפילו עם הנאציזם, היא טוענת שזו הייתה תנועה טוטליטרית, אבל היא לא ממש נכנסה להילוך מלא כמדינה טוטליטרית עד בערך בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה. הנאצים אכן חקרו מחנות ריכוז ברוסיה, והייתה להם הערצה רבה להיבטים המדכאים של הקומוניזם. למרות שהאידיאולוגיה הנאצית הייתה אנטי-קומוניסטית, היא הייתה אנטי-קומוניסטית בעיקר מבחינת ראיית הקומוניזם כתנועה טוטליטרית מתחרה.

מ"מ: האם היטלר לא מתועד כאומר שהוא למד הרבה מהקומוניסטים?

א"ס: מה שלנין מקורו, באכזריותו, היטלר הרים וסחב. וכמובן שהברית החשאית בין סטלין להיטלר, בין רוסיה הקומוניסטית לגרמניה הנאצית לחלוקת פולין והמדינות הבלטיות ופינלנד, היא שאפשרה את תחילתה של מלחמת העולם השנייה, וזו שאפשרה להיטלר אז לפלוש למערב.

אבל כדי לחזור ללנין, הדרכים שבהן אנו רואים את היטלר היום עבור אלה שלומדים היסטוריה, תלמידים שעולים ב K - 12 ללמוד על הרעות של היטלר. הם מסכימים שאסור להציג צלבי קרס כי זה נתפס כסמל מרושע פוליטי – מסיבות מובנות.

אבל כל זה לא קשור ללנין, ובכל זאת לנין היה היוזם של הגישות הטוטליטריות שהיטלר פיתח בדרכו הקשורה בגרמניה מאוחר יותר. מה שלנין פיתח, שמלכתחילה כלל הרג המוני של אנשים ורעב ודיכוי מהונדסים על ידי הממשלה, כל זה המשיך לנוע לאורך ולאורך עשרות שנים ובסופו של דבר למותם של הרבה יותר אנשים מאשר הנאציזם.

אז באמת בהרבה מובנים צריך ללמוד את לנין כדמות לפחות באופן שווה להיטלר במונחים של המחשת הרוע של הטוטליטריות. עם זאת, מעט מאוד צעירים מקבלים את נקודת המבט הזו ממערכת החינוך שלנו.

הדרך שבה חברי סגל פועלים באוניברסיטאות רבות בארצות הברית, לא יעלה על הדעת שחבר סגל יחזיק איזשהו פוסטר תעמולה נאצי על דלת משרדו. עם זאת, ראיתי כרזות תעמולה קומוניסטיות סובייטיות על דלתות משרדים של חברי סגל, לא נפוצות, אבל אני יכול לחשוב על מקרה אחד בבניין שלי שבו זה קרה ואף אחד לא אמר או חשב על זה שום דבר עד כמה שיכולתי לדעת. אני חושב שהייתי היחיד שהבחין בכך והתכווץ בכל פעם שעברתי.

מ"מ: על פי קורטואה, חיי הפרט איבדו את משמעותם במהלך משטרו של לנין. אצטט: "האדם לא היה אלא חומר שניתן להשתמש בו כראות עיניהם ליצירת החברה הקומוניסטית, האוטופיה הרצחנית שלהם". מדוע לדעתכם הלך רוח כזה הצליח לצבור תאוצה?

ובכן, לנין היה חסיד של מודל הקומוניזם, שבו האליטות יובילו את הדרך כמהפכנים שהיו מוכנים לעשות הכל. המטרות מצדיקות את האמצעים. חלק מהפילוסופיה הזאת התרחבה אז לכך שמעצבי דעת קהל, כלומר אנשים משכילים שיעצבו את התרבות, יהיו חלק מאותו מלך. אלה יהיו האנשים שמפעילים את המשטרה החשאית ללא רחמים, אבל גם האנשים שמבססים שליטה על החינוך, התקשורת והמקצועות. ההבנה הזאת שהיתה ללנין של שליטה במנופי הכוח, השתלטות עליהם, מצד אחד אנחנו עשויים לחשוב שזה לא סביר בחברה כיום. אבל בהחלט הטכנולוגיות שיש לנו למעקב ולהשפעה על אנשים הן אפילו יותר גדולות היום. אז בעוד שמצד אחד לאנשים יש חופש גדול יותר מבחינת גישה למידע דרך האינטרנט, מצד שני יש גם הזדמנות גדולה יותר לשליטה באנשים. התחושה הזאת של שימוש בבני אדם למטרה גדולה יותר, היא בהחלט יכולה לחזור, במובנים מסוימים היום, בשליטה על מרכזי הרעיונות המרכזיים במדינה.

אם אתה חושב על המהירות שבה הדברים התהפכו, אם אתה מסתכל על המהפכה הבולשביקית, אם אתה קורא את סולז'ניצין, אנשים הופתעו מהמהירות שבה הדברים חמקו לתוך המשטר הבולשביקי. יש סכנה שנוכל להתהפך במהירות ולהיות במצב שבו יכולים להיות כמה דברים נוראיים באמת. חס וחלילה מקווה שזה לא יקרה. אני לא רוצה להיות מודאג מדי, אבל אתה יודע שאין שום ערובה מדור לדור שאנשים ישמרו על החופש שלהם, וזה מאוד מדאיג אותי.

בספר אנו מדברים על סולז'ניצין שאמר כי שני עקרונות של הקומוניזם בברית המועצות שרדו בכל מחיר ורק תוצאות חומריות חשובות. זה אומר שאין שום תחושה של רעיונות או עקרונות מעבר לסוג האתיקה שממש מצדיק את האמצעים. אנשים לא לוקחים רעיונות ברצינות, הם פשוט לוקחים ברצינות שהם רוצים לשרוד בתוך המציאות של המערכת הקומוניסטית – וזו לא מציאות. זו מציאות מדומה.  אבל הם נעשים כל כך שקועים בו עד שהוא הופך למה שסולז'ניצין כינה "השקר הקבוע". אנשים פשוט מקבלים את המערכת שהם נמצאים בה. הם רוצים לשרוד בכל מחיר בתוך המערכת הזאת.

רק תוצאות חומריות חשובות בתוך המערכת הזו, כך שאנשים אחרים פשוט הופכים להיות כפות או חתיכות שאתה משתמש בהן כדי לנסות להשיג את הרווחים שלך. חנה ארנדט אמרה ששתי התכונות של הטוטליטריות הן בידוד וטרור. אז יש לך את השילוב הזה של אנשים שהופכים יותר ויותר מבודדים אחד מהשני, הקשר היחיד שלהם הוא למשטר והם מוכנים בסופו של דבר לעסוק בכל מה שצריך, כולל רצח, כדי להיות מסוגלים לשרוד ולהתקדם בתוך המערכת שהם חלק ממנה. זו סיטואציה מפחידה.

מ"מ: פול הולנדר מציין כי בברית המועצות העמדות וההתנהגות האנושית היו פוליטיות. האישי הפך לפוליטי, שכן המדינה פעלה באופן פעיל לעיצוב "סוג חדש של אדם".  איך זה עובד? האם דבר כזה עדיין קורה?

א.ס.: אני חושב שכן. אפילו בארצות הברית הנדיבה יחסית, ואני אסיר תודה לחיות בארצות הברית (רובנו), אבל כל מערכת החינוך הציבורית של K-12 והקפיטליזם המתעורר תומכים ביותר עמדות של צדק חברתי וסוציאליזם כיום.  

ההשפעה של רעיונות אלה על מקצועות, כולם נוטים לעצב תחושה של מי הוא סוג אידיאלי של בני אדם שיכולים לשרוד ולשגשג במערכת הנשלטת על ידי הממשלה. זו השפעה שאנחנו רואים בחלקה מהחינוך הציבורי, מהמקצועות, מהזליגה למנהיגות תאגידית צעירה יותר כיום, וכמובן מהמנהיגות הממשלתית והפוליטית.

סוג חדש זה של אנשים – אנשים היו מדברים בצחוק על נער הפיג'מה מהמודעות של Obamacare. אז זה הופך להיות המציאות, המסגרת שאנשים עובדים בה. זה לא אומר שלא צריכה להיות נדיבות. הבעיה היא שאתה מעצב תחושה שלמה של מציאות כוזבת עבור אנשים שבה התחושה האובייקטיבית שלהם של היכולת לעשות בחירות נלקחת מהם לאורך זמן והם אפילו לא מבינים שזה קורה.

מ"מ: זה מזכיר לי את הרומן Anthem של איין ראנד.  זה מתחיל עם הדמות הראשית בחברה קולקטיביסטית דיסטופית. הוא נחשב סוטה כי הוא כל הזמן חושב, גם כשהוא מוזהר שלא לעשות זאת. הוא ממשיך להשתמש בראשו ובחושיו, והוא מבין שהמציאות שנכפתה עליו על ידי הממשלה אינה ממשית. הוא ממשיך ומגלה מחדש את חוקי הטבע והטבע האנושי. זה ספר מאוד מעניין.

א.ס.: זה עוד ספר שאני יכול להוסיף לסילבוסים שלי.

מ"מ: הזכרת רק לפני זמן קצר את הרעיון ש'רק התוצאות חשובות', ואני רוצה לסיים עם זה. זו נקודה חשובה. לעתים קרובות אני שומע שרק התוצאות חשובות.

א.ס.: והרעיונות לא חשובים. זה הטיעון. אל תדאג לגבי הרעיונות או המחשבה על סגולות או דברים כאלה.  זו הסיבה שהספרות המתנגדת לטוטליטריות חשובה כל כך, במיוחד כיום. אתה יכול לחשוב על סופרים גדולים כמו סולז'ניצין, וחוזר למאה התשע-עשרה דוסטוייבסקי, עוד סופר רוסי נבואי מאוד על טוטליטריות. ויטאקר צ'יימברס כותב את "עד". ג'ורג' אורוול כותב 1984 וחוות החיות – פשוט כמה ספרות נפלאה וחשובה באמת. אין ספק שאיין ראנד היא מישהי שלקחה רעיונות ברצינות וכתבה רומנים שהיו חשובים מאוד ומשפיעים בהתנגדות לטוטליטריות.

אמנות וכתיבה ומחקר והיסטוריה חשובים. רבים מהסופרים שהזכרתי שילבו השתקפות בדיונית או ספרותית עם מחקר היסטורי כמו ארכיפלג גולאג של סולז'ניצין. זה חשוב מאוד. זו הדרך להילחם ברעיון הזה שרעיונות לא חשובים – שהוא רעיון קומוניסטי. וזה שקר! וזה פרדוקס, כי כמובן שהקומוניזם מקדם את האידיאולוגיות שלו. אז כמובן שלקומוניזם יש רעיונות שהוא לוקח ברצינות.  אבל אני חושב שאחת הדרכים שבהן היא פועלת היא לנסות לזלזל בדיון רציני ברעיונות ולהגיד בואו נסתכל רק על התוצאות, מה אנחנו רוצים להשיג בצורה חומרית פרגמטית, ובתוך כך, אז זה מסוגל לתמרן ולנסות לצבור יותר כוח.

מ"מ: תודה רבה לך, אלף.

א.ס.: נהניתי לדבר איתך.

אודות הכותב:

מרילין מור

מרילין מור
About the author:
מרילין מור

A editora sênior Marilyn Moore acha que Ayn Rand é uma grande escritora americana e, com doutorado em literatura, escreve análises literárias que comprovam isso. Como diretora de programas estudantis, Moore treina advogados da Atlas para compartilhar as ideias de Ayn Rand em campi universitários e conduz discussões com a Atlas Intellectuals em busca de uma perspectiva objetivista sobre tópicos atuais. Moore viaja por todo o país falando e fazendo networking em campi universitários e em conferências sobre liberdade.

História
História da Filosofia