תגובה מאת קווין היל

פרשנות זו היא חלק מ-"CyberSeminar" המקוון של אגודת אטלס משנת 2000 שכותרתו " ניטשה ואובייקטיביזם ."

שמחתי למצוא את עצמי בהסכמה מהותית עם הרשימה של דיוויד פוטס, והייתי רוצה להעצים זאת עם כמה תצפיות משלי:

בצד הפוליטי, תמיד טענתי שעלינו להסתכל גם על המחויבויות הפוליטיות-*פילוסופיות* של ניטשה, מצד אחד, וגם לנסות לראות מהן המחויבויות הפוליטיות שלו, מבלי להניח קשר הדוק מדי ביניהן. מניסיוני האישי, שמתי לב שרוב האנשים, פילוסופים ולא פילוסופים כאחד, הרבה יותר משתנים בחשיבה המוצדקת שלהם מאשר בדעותיהם הפוליטיות בפועל. הראיות ההיסטוריות המוגבלות מצביעות על כך שלא משנה מה דעותיו בנימוקים הסופיים, ניטשה היה, מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-19, בעד ממשלה מוגבלת שהתמקדה בהבטחת זכויות קניין, פירוק מנשק (אני לא חושב שדיברנו על זה, אבל זה שם, ב-Wanderer #284), קוסמופוליטיות, איחוד אירופי, וסלידה הולכת וגוברת מגילויי הלאומיות הגרמנית. מעניין שרוב ההשקפות הללו מופיעות גם אצל שופנהאואר, שהמטאפיזיקה והאפיסטמולוגיה שלו עשויות להיות מטרידות אף יותר מאלה של ניטשה. עם זאת, השפעתו *של ניטשה* לא הדגישה היבטים אלה של הגותו, למרות קאופמן, ורוב האנשים שהפוליטיקה שלהם הושפעה מניטשה אימצו דעות מצערות בימין הקיצוני או בשמאל הקיצוני (למשל, פוקו), כאשר האחרון שולט כיום. אז אני חושב שיש כאן הרבה עילות לביקורת, אבל יש למתן אותה על ידי העובדה שאהדתו הפוליטית האמיתית של ניטשה היתה שונה לגמרי מזו ש"הייתה כרוכה בכך" על ידי הגותו ונגזרה ממנה על ידי אחרים.

רוב האנשים שהפוליטיקה שלהם מושפעת מניטשה אימצו דעות מצערות על הימין הקיצוני או על השמאל הקיצוני.

נקודה שנייה היא זו שבסופו של דבר אני חייב לאיין ראנד עצמה, אם כי הייתי צריך לגלות אותה מחדש לעצמי כדי לראות עד כמה היא צודקת. לפני כמה שנים היה לי קשר אישי קרוב עם מישהו שנולד וגדל באירופה. הרבה תכונות אישיות תמוהות המשיכו לצוץ שנראו, ובכן, לא רציונליות; שיחה עם חבר אחר הובילה לכך שהם הצהירו שהם חוו חוויה דומה מאוד עם מישהו אחר מאותה מדינה. מתוך סקרנות לא קשורה, מצאתי את עצמי קוראת לאחרונה ספר *מסעות*, "להבין אירופאים", וראיתי את אותן תכונות ממש נדונות. הן בדיוק התכונות ברשימה השלילית של פוטס. בפרפראזה וסיכום הספר: האירופאים סבלו מכל כך הרבה מאות שנים של אלימות, ודיכוי שנכפה על ידי אלימות, עד שהוא *אפוי* לתחושת העולם שלהם. (דוגמה אחת: כמה אמריקאים הולכים על שדות קרב ישנים וחולפים על פני מבצרים עתיקים מדי יום? כמה אירופאים?) כדי להיות פסימי פירושו לקבל את העובדה שהחיים הם מלחמה, לפעמים באמצעים אחרים אבל לעתים קרובות לא, כדי לשגשג אתה חייב לגלף את היצירה שלך, בכוח אם יש צורך, לפני שאחרים מגלפים ממך חתיכה, מנצחים יכולים להרשות לעצמם להיות מצוינים, מפסידים נאלצים להגיש. דיון רציונלי הוא רק מלחמה באמצעים אחרים. להקשיב למה שמישהו אחר מנסה לומר, להיות פתוח לאפשרות לטעות, להיות מוכן לשנות את דעתך לנוכח הסיבות העליונות של אחר זה פשוט זהירות *טיפשי* - זה למסור סכין לאויב. ויכוחים אף פעם לא משנים את דעתו של אף אחד, ואי ספקנות עמוקה לגבי חשיבות ההיגיון היא סימן לנאיביות מצערת. החיים הם סבל אבל האנשים הטובים יותר יוצרים כיסים של יופי בתוכם. להיות *אופטימי* פירושו: אולי יום אחד כל מה שתואר זה עתה יוכל להישטף על ידי מעשה טיהור של אלימות מהפכנית.

ואנחנו? אמריקאים: הם תמימים וטיפשים, מחייכים יותר מדי, אין להם תחושת רתיעה או זהירות או פרטיות, הם דביקים, מתיידדים בקלות רבה מדי, והם בעלי ביטחון עצמי מופרז באופן אבסורדי; חוסר הרצון שלהם לאמץ את אש הטיהור המהפכנית אומר שברמה מסוימת הם חייבים *לאהוב* את העובדה שהעולם הוא כפי שהיורו-פסימיסט מתאר אותו.

גדלתי עם המיתוס הליברלי שיש משהו שנקרא מערב, שהיה בדיוק כמו אמריקה, אבל כלל את מערב אירופה. אבל אנחנו לא מבינים לעומק את התרבות והערכים של מערב אירופה אם אנחנו מקרינים עליה את האמון, הביטחון, הסבירות וטוב הלב שלנו. בסיכון של הכללת יתר, כאשר אמריקאי מביע דעות המביעות אמון בהיגיון, בצדק, בהתקדמות וכו', אנו *מאמינים* בכך. כאשר האירופים מביעים את אותן דעות, הן או ביטוי של מה שנחשב לאידיאל בלתי מושג, או מסכה צינית למרדף אחר כוח. בקיצור, דעותיו של ניטשה לא היו כל כך מוזרות - זה היה המקצוע הפתוח שלו מהן שהדהים את האירופים, וסירובו לומר שזה לפחות *לא צריך* להיות ככה. והיום, למשל, בקרב הצרפתים, הוא מפורסם בחוכמתו וביושרו, דווקא בגלל הדברים הבירוניים ברשימה #2 של פוטס.

איין ראנד הבינה את כל זה, כמהגרת אירופית-אמריקאית. כשהיא אמרה שניטשה חשב שאתה צריך לבחור בין להיות מנצל או להיות מנוצל, ושהוא מעדיף את המנצל, היא *בעצם* צודקת ברמה העמוקה ביותר, אבל ניטשה אולי היה רוצה *להצביע* (אם הוא היה מצביע). וכשהיא אמרה, במקום אחר, שזו הדרך שבה האירופים בכלל נוטים לחשוב, היא בעצם צדקה גם בעניין הזה (אתה אמור להסתייג מזה בגלוי - זו המורשת הנוצרית - תוך הכרה פרטית בחוסר הוודאות שלה וחיפוש אחר היתרון שלך בתוכה). וכשהיא אמרה שהאמריקאים גילו, לפחות ברמת תחושת החיים, עמדה, תחושה ואורח חיים שונים בתכלית, מעבר לחלופה השקרית של מנצל ומנוצל, היא צדקה גם בעניין הזה. היא ידעה ממקור ראשון. אני תוהה אם היא אי פעם התגברה לגמרי על האירופיות שלה. אבל אני כן חושבת שהיא נתנה לנו את ההזדמנות לראות את עצמנו דרך עיניים זרות וללמוד עד כמה אנחנו יוצאי דופן.

בקיצור: דעותיו של ניטשה מזעזעות אותנו, אבל מה שעשה אותן מזעזעות לאירופאים לא היה מה שהוא אמר, אלא *זה* הוא אמר את זה. מה שהוא אמר היה סוג של חוכמה קונבנציונלית שקטה בתרבות הרחבה יותר שלו. קבלת תחושה של זה לוקחת אותנו דרך ארוכה לקראת הבנתו. ואת עצמנו.

‍