Readers of Ayn Rand’s Atlas Shrugged, which so notably portrayed the American businessman as a hero, may well be wondering what to say about it all. They should say: Ayn Rand was right. She comprehended business in its highest and lowest forms.
אני מסכם את הדברים הרבה אחרי שנים של מחקר וכתיבה אחרי ה-3 בדצמבר 2001 – היום שבו הייתי פתאום מחוסר עבודה אחרי שעבדתי במשך 16 שנה בתאגיד אנרון. המסע שלי להבין מה קרה לחברה שפורצ'ן דירגה פעם כ"חדשנית ביותר באמריקה" לקח אותי אחורה כמו המהפכה התעשייתית ועמוק כמו הפילוסופיה הפוסט-מודרנית.
What I have discovered is that there have been two fundamentally different types of business leaders in America. These have been recognized in the works of some of capitalism’s greatest philosophers, prominently including Ayn Rand’s epic novels and nonfiction essays.
כאשר מדברים על שני סוגים של מנהלים עסקיים, ברמה אחת יש מי שעומד על הקפיטליזם ואלה שלא. על מנהיגים עסקיים מוטלת האחריות להסביר את ההיגיון של שווקים חופשיים מנקודת מבט מוסרית וכלכלית, אך למרבה הפלא, מעטים עושים זאת – כפי שראנד קונן. ב-1957, כאשר אטלס "מושך בכתפיים" שפורסם זה עתה הוקע על ידי אינטלקטואלים, העירה רנד לעמיתה נתנאל ברנדן: "השאלה היא, על מי מהאנשים שאני מגינה עליהם, אנשי היכולת? איפה הם? למה הם לא באים? למה הם לא מדברים?" שאלה טובה.
גרועים יותר מהמתחמקים האינטלקטואליים הם אותם מנהיגים עסקיים שפייסים בפומבי את האנטי-קפיטליסטים. הם הופכים לבוגדים במערכת הכלכלית שמאחורי השגשוג ויוצרים בעיה גדולה עבור מגיני הקפיטליזם, כמו גם עבור הקפיטליזם עצמו. כפי שהצהירה איין ראנד בנאומה הפומבי האחרון:
פיוס הוא בגידה לא רק בערכיו של האדם, אלא בכל מי שחולק את ערכיו... עדיף ש[אנשי העסקים] ישתקו במקום להפיץ את הפרסומות הנוראיות שגורמות לנו להתכווץ במבוכה. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לתומכי הקפיטליזם. חברת Mobil Oil פרסמה מודעות ב" ניו יורק טיימס " שבהן נכתב את הדברים הבאים (אני מצטט מהזיכרון): "'מתוך הביטוי יוזמה חופשית, פרטית ואחראית, אנו מגדירים את 'חופשי' ו'פרטי' כלא חיוניים".
שמן ה-Mobil של זמנה כיום יהיה חברות האנרגיה הרבות שנכנעו למבקרים אידיאולוגיים של אנרגיה מבוססת פחמן על ידי כך שהאשימו באופן טימורי את הפליטות שלהן עצמן כגורמות לשינויי אקלים שעלולים להיות הרסניים. זה כאילו המדע הפיזיקלי מיושב לטובת אזעקת אקלים (זה לא), והתערבות ממשלתית כדי "לייצב את האקלים" היא עלות תועלת (זה לא).
"מי שחי על ידי חרב חוקית ימות על ידי חרב חוקית." - איין ראנד
ואז יש קטגוריה שלישית של קפיטליסטים גרועים יותר מהפחדן והמפיס: היזם שדוגל בכוונה, ואכן, מאפשר, התערבות ממשלתית בשווקים לטובתו התחרותית. בשנת 1971 תיאר ראנד את הדינמיקה שבה חלק מהקפיטליסטים הופכים להתערבות:
כקבוצה, אנשי עסקים נסוגים כבר עשרות שנים משדה הקרב האידיאולוגי, מפורקים מנשקם על ידי השילוב הקטלני של אלטרואיזם ופרגמטיזם. המדיניות הציבורית שלהם כללה פיוס, התפשרות והתנצלות: פיוס היריבים הגסים והקולניים ביותר שלהם; להתפשר עם כל התקפה, כל שקר, כל עלבון; מתנצלים על קיומם. הם נטשו את שדה הרעיונות לטובת אויביהם, והסתמכו על שתדלנות, כלומר על מניפולציות פרטיות, על משיכה, על חיפוש טובות הנאה רגעיות מפקידי ממשלה. כיום, הקבוצה האחרונה שאפשר לצפות להילחם על הקפיטליזם היא הקפיטליסטים.
ההסתמכות החוזרת ונשנית על התערבות ממשלתית של עסקים הובילה את הכלכלן מילטון פרידמן להתלונן לפני עשרות שנים: "שני האויבים הגדולים ביותר של היוזמה החופשית בארצות הברית ... היו, מצד אחד, חבריי האינטלקטואלים, ומצד שני התאגידים העסקיים של המדינה הזאת".
ישנם שני סוגים שונים במהותם של מנהיגים עסקיים כי ישנם שני אמצעים שונים מאוד להשגת הצלחה פיננסית.
The first is the economic means, whereby goods and services are voluntarily produced and sold to consumers in open competition. When profits are won by such economic means, private and public wealth is created, and virtually no one, except less-efficient competitors, are made worse off.
כאשר בעלי הון פוליטיים מנצחים, צרכנים, יריבים עסקיים ו/או משלמי מסים מפסידים.
קפיטליזם השוק החופשי הוא מיסוד האמצעים הכלכליים. תחת מערכת חברתית זו, יזמים לגבש את התוכניות העסקיות שלהם על בסיס חישוב כלכלי, אבל הצרכנים בסופו של דבר לקבוע את מספר, גודל, ופונקציות של חברות. הרווחים מתגמלים את המשתתפים המצליחים, ומעבירים את משאבי הקרקע, העבודה וההון מהפחות מסוגלים ליותר מסוגלים. כלכלה צומחת מאפשרת ליותר חברות להצליח מאשר להיכשל, אבל אף מפעל אינו לנצח. "היד הנעלמה" של השוק כוללת תהליך של הרס יצירתי. אפילו פשיטות רגל הן ביטויים של התקדמות בתוך שינוי בכלכלה חופשית, שכן טוב מחליף רע וטוב מחליף טוב.
אבל מכשיר שני של רווח עסקי אפשרי זמין גם הוא: האמצעים הפוליטיים. יזמים שנוקטים בדרך זו הם "קפיטליסטים פוליטיים": אנשים שפונים לממשלה כדי להשלים, ואף לדרוס, את בחירת הצרכנים. ובכל פעם שהקפיטליסטים הפוליטיים האלה מנצחים, הצרכנים, היריבים העסקיים ו/או משלמי המסים מפסידים. דוגמאות ליזמות פוליטית כוללות תעשייה הקובעת דרישות הסמכה כדי לחסום כניסה של מתחרים חדשים, או מוכר מקומי הרוכש מכסים כדי להקשות על יריבים זרים.
Ayn Rand understood this distinction early and clearly. In 1949, when she had just begun Atlas Shrugged, she wrote to her friend DeWitt Emery, president of the National Small Business Men’s Association:
למה לכל הרוחות אתה מתכוון כשאתה אומר שההתייחסות שלי לספר החדש שלי נשמעת מאיימת ושאתה מצפה להיות גם מופתע וגם כועס? חשבתי שאתה יודע מה אני חושב על אנשי עסקים. בספרי החדש, אני מהלל את הסוג האמיתי של איש עסקים פרודוקטיבי, בעל יוזמה חופשית, באופן שמעולם לא זכה לתהילה לפני כן. אני מציג אותו כטיפוס ההרואי ביותר של האדם, יותר, במובן מסוים, מאשר הווארד רוארק. אבל אני עושה את זה מתוך סוג של איש עסקים שמכנה את עצמו "איש אמצע הדרך" ומדבר על "כלכלה מעורבת" – מהסוג שרץ לממשלה לקבלת סיוע, סובסידיות, חקיקה ורגולציה (מיכאל ברלינר, מכתבי איין ראנד, עמ' 441–42).
היא הייתה טובה כמו המילה שלה.
במאמר שפורסם ב-1963 ב" קוסמופוליטן", הבחין ראנד בין "עושה הכסף" לבין הניגודים שלו: "מפקיע הכסף", ש"עשוי להפוך לפוליטיקאי – או לאיש עסקים ש'מעגל פינות' – או לתוצר ההרסני של 'כלכלה מעורבת': איש העסקים שמתעשר באמצעות טובות הנאה ממשלתיות, כגון פריבילגיות מיוחדות, סובסידיות, זיכיונות; כלומר, מתעשר באמצעות כוח חוקי".
מה שראנד מתאר כאן הוא הבחנה ברמת הפוליטיקה והכלכלה – ההבחנה בין הקפיטליסט האמיתי לקפיטליסט הפוליטי. אבל מוחה הפילוסופי של ראנד לקח אותה עמוק יותר ויותר לתוך אופי ההבחנה בין שני הטיפוסים האלה. מרמת הפוליטיקה, התיאורים שלה עברו לרמה של מוסר, פסיכולוגיה ואפיסטמולוגיה: קפיטליזם מול התערבות הפך לעצמאות מול תלות, מהות מול בושה, והיגיון מול רגש. בסופו של דבר, כפי שניתן היה לצפות מסופר, הופיעו שני ארכיטיפים ייחודיים.
איש העסקים האמיתי, עבור ראנד, מתחיל בבסיס של עבודה משמעותית ומלאת השראה. הוא "מחויב לעבודתו בתשוקה של מאהב, אש של צלבני, מסירות של קדוש וסיבולת של קדוש מעונה", עם "מצחו המקומט ומאזניו ... את ההוכחה היחידה לכך שהוא יכול לאפשר לעולם לראות". היזם האמיתי, ממשיך רנד, "לומד כל מה שהוא יכול על העסק, הרבה יותר ממה שהתפקיד דורש". הקפיטליסט הוא עושה, לא מדבר, ומתנהל ברוחו של ג'ון ד. רוקפלר, שאמר פעם, "אנחנו לא מדברים הרבה – ראינו עץ". הוא ג'ורג' סטיבנסון, יזם הרכבות הבריטי, שתואר על ידי סמואל סמיילס כ"חרוץ ושומר מצוות בזמן העבודה, ומפוכח ואולפני כשהעבודה של היום הסתיימה". המנהיג העסקי הרציונלי, אכן הרואי, נוהג בחסכנות, דואג לפרטים ושואף לשיפור מתמיד, אפילו לשלמות. המשרד שלו ממוקד מציאות, צופה פני עתיד ואותנטי. הוא לא מחפש טובות הנאה ממשלתיות – הוא מחפש פתרונות שוק. והוא לא מפאר את הכסף לשמו ולא לכוח הקנייה שלו בלבד, אלא כפרס צודק על עבודה שנעשתה היטב.
נגד סוג זה, בעולמו של ראנד, עומד איש העסקים המדומה. הוא "[אדם] לא יצירתי במהותו, המבקש להתעשר, לא על ידי כיבוש הטבע, אלא על ידי מניפולציה של גברים, לא על ידי מאמץ אינטלקטואלי, אלא על ידי תמרון חברתי". הוא "שוכר סוכני עיתונות אישיים ותנוחות באור הזרקורים הציבורי" ו"מנפנף בכספו במפגנים וולגריים של ראוותנות; הוא משתוקק ל'יוקרה' ולתשומת לב ונתלה בשקיקה בשולי 'חברת הקפה'. '" למנהיג הסגנון-על-מהות הזה יש כישרון להפוך את עסקיו לפופולריים ולקבל "עיתונות טובה". הוא מנותק מההמולה של המשרד הביתי, ועובד על מה שנחשב לדברים גדולים יותר בעיר מרקיזה. יש לו "יכולת וושינגטון", לפיה פעולות מיומנות מביאות להעדפת החקיקה. משרדו מפיק דוחות שנתיים מבריקים והוא נושא נאומים רבים. חשיבות רבה עבורו היא הסיסמה של החברה, סמלה, ו"תוכנית אצילית". המנהיג הפגום מחפש ביטחון בהעסקת "צעירים מבטיחים מאוד, כולם מובטחים על ידי דיפלומות מהאוניברסיטאות הטובות ביותר". המנכ"ל רואה את עצמו כאדם גדול, ויוצר מורשת עם אוטוביוגרפיה בראש. הוא בטוח מאוד, מאמין שהמציאות תהיה מה שהוא רוצה שהיא תהיה. וכשהדברים משתבשים, הוא מלא תירוצים.
עבור עובדים לשעבר או סטודנטים של אנרון, התיאור של ראנד את החברה המזויפת תחת המנהיג המזויף מוכר להפליא.
For many businessmen of Ayn Rand’s second type, things have clearly “gone sour” during the past seven years. And Rand predicted that, too. “He who lives by a legalized sword,” she wrote, “will perish by a legalized sword.” Unfortunately, the reputation of capitalism has suffered unjustly as a result of these metaphorical deaths, and that is a problem for advocates of free markets.
הגיע הזמן להבחין בין קפיטליזם אמיתי לקפיטליזם מזויף – ובין קפיטליסטים אמיתיים למזויפים. מגיני השוק החופשי לא צריכים לאפשר למערכת להיות מפוקפקת על ידי כישלונות ומזימות של קפיטליסטים פוליטיים . העובדה שאדם מנהל עסק במגזר הפרטי, כמו אנרון, לא הופכת אותו או אותה לדוגמה לשוק החופשי. גם כישלונותיהם אינם כשלי שוק חופשי.
בהגנה עצמית, אם כן, אלה מאיתנו שהם פרו-קפיטליסטים חייבים להשקיע עוד יותר זמן ומאמץ בהוקעת הקפיטליסטים הפוליטיים של המגזר הפרטי מאשר אנו מקדישים להוקעת המתערבים של הממשלה. האחרונים הם לפחות אויבים גלויים וכנים וניתן להתנגד להם ככאלה. אבל הראשונים הם גיס חמישי – "האויב שבפנים" של הקפיטליזם, שצריך לעקור מהשורש ולבייש אותו.
עד שהקפיטליסטים נבדלים בבירור מהקפיטליסטים הפוליטיים בתודעה הציבורית, לקפיטליזם יש סיכוי קטן לזכות בלבם ובמוחם של אנשים רגילים. זה גם לא צריך – כי מערכת שלא מצליחה להבחין בין יצרנים לטפילים או לטורפים ראויה להערכה מועטה.
Robert L. Bradley Jr. ist der CEO und Gründer der Institut für Energieforschung. Als einer der landesweit führenden Experten für die Geschichte und Regulierung der Energiemärkte hat er vor dem US-Kongress und der California Energy Commission ausgesagt und Vorträge an zahlreichen Colleges, Universitäten und Think Tanks im ganzen Land gehalten. Bradleys Ansichten werden in den Medien häufig zitiert, und seine Rezensionen und Leitartikel wurden in der New York Times, dem Wall Street Journal und anderen nationalen Publikationen veröffentlicht. Als Autor von sechs Büchern hat Bradley die klassische liberale Weltanschauung auf aktuelle Unternehmenskontroversen und energiepolitische Debatten angewendet. Sein Leitfaden zum Thema Energie (gemeinsam mit Richard Fulmer verfasst) ist Energie: Die Hauptressource.