אמה מורנו, בת 116, היא האדם האחרון בחיים שנולד במאה התשע-עשרה. טכנולוגיות חדשניות חדשות עשויות לגרום לכך שלא מעט אנשים שנולדו בסוף המאה העשרים יהיו בשיא החיים כשיגיעו לגיל זה. אבל העתיד הזה ידרוש תרבות של תבונה שכרגע גוועת בעולמנו.
סיניורינה מוראנו נולדה באיטליה ב-29 בנובמבר 1899. עם פטירתה לאחרונה של סוזנה מושאט ג'ונס, שנולדה כמה חודשים לפניה, ירשה מוראנו את התואר האדם המבוגר בעולם. יש לה עדיין דרך ללכת על שיא אריכות הימים של האדם המבוגר ביותר שחי אי פעם, ז'אן קלמנט (1875-1997) שהגיע ל -122.
כל זקן מציע את הסוד שלו לחיים ארוכים. מוראנו מייחסת את ההישג שלה להישארות רווקה, ומוסיפה שהיא אוהבת לאכול ביצים לא מבושלות. אבל הסיבה שיצורים חיים מתים, לא משנה מה התזונה שלהם, היא גנטית. סנסנציה תאית, המילה המהודרת להזדקנות, פירושה שהתאים של כמעט כל אורגניזם מתוכנתים להתפרק בשלב מסוים. כמעט, מכיוון שלפחות אורגניזם אחד, ההידרה, חיית מים מתוקים זעירה, נראה לא מזדקן.
חוקרים מנסים לגלות מה גורם להידרה לתקתק כדי שימצאו דרכים לתכנת מחדש תאים אנושיים כך שנפסיק להזדקן. עד כמה שזה נשמע פנטסטי, זה רק חלק אחד של מהפכת טכנו שיכולה לאפשר לנו לחיות עשרות או אפילו מאות שנים יותר תוך שמירה על הבריאות והפקולטות הנפשיות שלנו. ואכן, בשבוע שבו רץ סיפור מוראנו, גם הוושינגטון פוסט וגם הניו יורק טיימס הציגו סיפורים על מדענים שניגשים להזדקנות לא כחלק בלתי נמנע מהטבע שלנו אלא כמחלה שניתן לרפא.
מאז 2001, עלות ריצוף הגנום האנושי ירדה מ-100 מיליון דולר לקצת יותר מ-1,000 דולר. זה מדרבן פיצוץ בביו-פריצה כדי להבין איך לחסל מחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר. אנו רואים גם ננוטכנולוגיה המתמודדת עם כליות כושלות. מכשירי היי-טק חדשים מתמודדים עם עיוורון ועם מוגבלויות אחרות מסוג זה.
אבל העתיד המזהיר הזה עלול לדעוך. הנה הסיבה.
מקור כל ההישג האנושי הוא המוח האנושי, כוחנו להבין את עולמנו ובכך לשלוט בו לטובתנו; איין ראנד כינתה את המכונות "הצורה הקפואה של אינטליגנציה חיה".
אבל אמריקה, המדינה ששמה את בני האדם על הירח, הופכת למדינה הטיפשה. למרות הגידול בהוצאות הממשלה על חינוך, תוצאות המבחנים במדע וברוב המקצועות האחרים נותרו שטוחות במשך עשרות שנים. בדירוגים בינלאומיים, סטודנטים אמריקאים נמצאים מאחורי סטודנטים ברוב המדינות המפותחות האחרות. טוב שלאמריקה יש עדיין מדיניות הגירה פתוחה יחסית! רבים מאנשי הטכנולוגיה כאן מגיעים מעבר לים, במיוחד מהודו, כי אמריקה עדיין מציעה מספיק הזדמנויות לפצות על בתי הספר הכושלים שלה.
הבעיה העמוקה יותר נמצאת בערכים הרווחים בתרבות שלנו. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 צעירים רבים, בהשראת החיפוש אחר הירח, שאפו להיות מדענים ומהנדסים, לאמן את מוחם. רבים נכנסו למעבדות המחקר של חברות פרטיות שהפכו למובילי הייצור של העולם. זו הייתה תרבות שחגגה הישגים.
כיום, צעירים רבים, סוטים מהדוגמה השמאלנית, רעבים להיות אוכפים פוליטיים, לאמן את עצמם בכוח ובמניפולציות. רבים נכנסים לקמפיינים ולממשלות כדי להיאבק בעושר מהיצרנים כדי לשלם עבור "זכאויות", וכדי להפוך את המדינה ל"שווה" יותר על ידי קריעת המפיקים. חלק גדל והולך מהתרבות עושה דמוניזציה להישגים ומקנא בהצלחה.
אילו היו חיים 120 שנה בריאות, אנשים בעלי ערכים מבוגרים יותר, תומכי הישגים, היו מוצאים את נשמתם מועשרת עוד יותר על ידי קריירות ההישגים הממושכות שלהם. אבל אנשים בתרבות החדשה יותר, האנטי-הישגית, ימצאו את נפשם ממורמרת כשהם מתמקדים בקנאה בהשפלת חבריהם היצרניים.
כל מי שרוצה חיים ארוכים ששווה לחיות צריך לא רק לקדם את המדע אלא גם את ערכי התבונה וההישגים. זו הדרך ליצור תרבות פרו-אריכות ימים.
לחקור
אדוארד הודג'ינס, "גוגל, יזמים וחיים 500 שנה". 12 במרץ, 2015.
אדוארד הודג'ינס, "כיצד כשלים אנטי-אינדיבידואליסטיים מונעים מאיתנו לרפא את המוות". 22 באפריל, 2015.
בראדלי דוקט, "ביקורת ספרים: המפלצת ירוקת העיניים". מרץ 2008.
David Kelley, “Hatred of the Good.” April 2008.
Edward Hudgins, ehemaliger Direktor für Interessenvertretung und Senior Scholar der Atlas Society, ist jetzt Präsident der Human Achievement Alliance und kann unter erreicht werden ehudgins@humanachievementalliance.org.