האם חגיגות הבוגרים בגיל הרך הולכות רחוק מדי?

חמש שנים בלבד אחרי שהחזקתי בזרועותיי את בנותיי התאומות, זה עתה צפיתי בהן מסיימות את הגן. כשהייתי צעירה, סימנו את המעבר מהתיכון, מהקולג', וזהו. האם התרבות שלנו – ואני – הלכנו רחוק מדי עם חגיגות?

מניעים לחגיגות

כשהייתי ילד, חגיגות ימי הולדת ואבני דרך אישיות אחרות היו צנועות. משפחה, כמה חברים, כמה מתנות, כיף. אבל עכשיו אני רואה הורים לילדים שלא הגיעו לגן שמשכירים חדרי כושר לילדים ומזמינים עשרות ילדים ומשפחות למסיבות גדולות. אני רואה בחורות בר מצווה משוכללות ושש-עשרה שינדיגים מתוקים. חגיגות לסיום הלימודים כמעט בכל רמה אקדמית מתווספות ללוח השנה. אני שומעת תלונות על כך שהורים מגזימים, הם מסחריים או חומרניים מדי.

האם חגיגות כאלה טובות או רעות? זה תלוי. אם המטרה של ההורים היא להשוויץ בפני הורים אחרים, התשובה היא "רע!" או אם הורים איכשהו משווים הוצאות כספיות עם אהבת ילדיהם, שוב, הערכים שלהם מעורבים בלשון המעטה.

אם, לעומת זאת, ההורים רק רוצים לראות את ילדיהם מאושרים, ובכן, אני לא יכול לחשוב על דבר מענג יותר מזה!

במקרה של סיום הגן של הבנות שלי, המוטיבציה שלי הייתה יותר רבת פנים. רציתי לחגוג את ההישג שלהם ולהנחיל להם את הערך של הישגים.

גידול ילדים: גידול בני אדם

באטלס משך בכתפיו הגיבורה דגני טגארט פוגשת אישה צעירה ובעלה שנסוגו מהעולם עם שני בניהם הצעירים. לבנים "היה ביטחון פתוח, שמח וידידותי של גורי חתולים" ו"תחושה לא מתפארת בערך שלהם". הייתה להם "סקרנות נלהבת שתעז בכל מקום". האישה מסבירה כי היא מבקשת "לגדל את הבנים שלי כבני אדם. לא הייתי מסגיר אותם למערכות החינוך שנועדו להמם את מוחו של ילד, לשכנע אותו שהתבונה היא אימפוטנטית, שהקיום הוא תוהו ובוהו לא רציונלי שהוא לא מסוגל להתמודד איתו, ובכך לצמצם אותו למצב של פחד כרוני".

‍

אשתי טליה ואני הכנסנו את הבנות שלנו לבית ספר קטן של קו-אופ. זה אומר שאנחנו וההורים האחרים השקענו לא רק את הכסף שלנו אלא גם את הזמן והמאמץ שלנו בחינוך הילדים שלנו. ההורים היו עוזרים בכיתות ומסייעים בגיוס כספים ובפעילויות אחרות בבית הספר. אשתי הכירה במיוחד את ההורים האחרים וגם את הילדים שהפכו לחברים של הבנות שלנו. ואנחנו ההורים, מאמריקה, הודו, יפן, קוריאה, ירדן, קולומביה וכל העולם, היינו מאוחדים במטרה לראות שהילדים שלנו לומדים.

חינוך לאהבת הלמידה

בשנתיים האחרונות ראינו את אהבתן של בנותינו ללמידה ולהישגים גדלה. ניסינו להנחיל להם את הערכים האלה בבית לאורך כל הדרך. הם סיפרו לנו בשקיקה על הפעילויות היומיומיות שלהם, הראו לנו את הפרויקטים שלהם באומנות ובמלאכה, שגדלו בתחכום, והם שאלו המון המון שאלות!

טקס הסיום שלהם היה נוכח היטב. ההורים שלי, אחי ואשתו הצטרפו אלינו. הטקס כלל את הילדים שרים שירים, עם מנגינה טובה והרמוניה מסביב. הייתה מצגת עם תמונות של כל ילד, מאז שהיו תינוקות, לפעוטות, לתחילת הגן והגיעה לשיאה איתם בכובעים ושמלות קטנות. הילדים הצביעו ופטפטו משמחה כשצפו בתמונות של חבריהם מופיעות: "זאת סופיה! זו אלגרה! זאת נעמי! זו סמארה!"

מעניינות במיוחד היו התשובות לשאלות השונות "מה אתה רוצה להיות או לעשות כשתהיה גדול?" בתוכנית ובשנתון. סופיה שלנו רוצה להיות סופרגירל ולצאת לחלל. אלגרה שלנו רוצה להיות אמא וגם לצאת לחלל. הטלסקופ של אבא השפיע! ורבים מהילדים האחרים רצו להיות רופאים ומדענים.

לאחר הטקס התקיימה מסיבה להורים ולקרובי משפחה, עם מאנצ'ים – שסופקו ברובם על ידי ההורים – עוגה, ואפילו מופע קסמים. הילדים אהבו את החגיגה. ההורים וקרובי המשפחה אהבו את החגיגה.

ואני בטוחה שטליה ואני לא היינו ההורים היחידים שאמרו לילדים שלנו, "אנחנו כל כך גאים בכם. עשיתם עבודה נהדרת. ואנחנו כל כך מתרגשים כי אתם כל כך מתרגשים לקראת המעבר לגן. אנחנו אוהבים אותך!"

אם זה לא שווה חגיגה, שום דבר לא!

לחקור

אדוארד הדג'ינס, "קח את בנותיך ליום העבודה". 29 באפריל, 2016.

ויליאם תומאס, "חובות הוריות". 28 בספטמבר 2010.

Video: Symposium on Parenting and Childhood from Atlas Summit 2014.