מימון ממשלתי לעומת התקדמות המדע

"המצאות כבר מזמן הגיעו לקצה גבול היכולת שלהן, ואני לא רואה שום תקווה להתפתחות נוספת". – יוליוס סקסטוס פרונטינוס (המהנדס הרומי והמפקח על אמות המים, המאה ה-1 לספירה)

אם מר פרונטינוס היה בסביבה היום, הוא אולי היה מודה שהוא טעה בשיקול דעתו לגבי יכולת ההתקדמות של המוח האנושי. הציוויליזציה הרומית הייתה מדהימה בהישגיה, אך מר פרונטינוס טעה לחשוב שהציוויליזציה הגיעה לשיאה; ואנחנו טועים לחשוב אותו דבר על העולם שלנו היום. למעשה, במהלך חיינו, רובנו היינו עדים להתקדמות במדע ובטכנולוגיה שעזרו לבצע שיפורים אדירים באיכות חיינו. שיפור זה הוא תהליך מתמשך. אבל התקדמות מדעית דורשת מחקר מקיף, שהוא תהליך יקר וארוך טווח הדורש סבלנות והתמדה.

בהתאם למגמה הכללית של הרחבת הפעילות הממשלתית, המימון למחקר מדעי הפך כעת במידה רבה לזכותה של הממשלה. ההוצאה הפדרלית על מחקר ופיתוח נמצאת בשיא של כל הזמנים במונחים מוחלטים ויחסיים, כאשר התקציב השנה מציע 21.2 מיליארד דולר לביצוע מחקר במדע כללי, חלל וטכנולוגיה. סוכנויות ממשלתיות כמו המכונים הלאומיים לבריאות, מחלקת האנרגיה, הסוכנות להגנת הסביבה ואחרות עוסקות במחקר מדעי עצמאי, והקרן הלאומית למדע היא תומכת בולטת במחקר מדעי באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי המדינה.

אבל שאלת המפתח שעולה רק לעתים רחוקות היא האם מימון המחקר המדעי הוא פונקציה הכרחית של הממשלה. המדע הוא כל כך תוצאה של רעיונות חדשניים ושיתוף פעולה בין אנשים, שתפקידה המתאים של הממשלה מוגבל למדי. תפקידה היחיד של הממשלה הוא למלא את תפקידיה הראויים והלגיטימיים – הגנה על זכויות הפרט ומקסום חירות הפרט – ועליה לעשות לא יותר מכך. לדברי איין ראנד , "ההכרה בזכויות הפרט כרוכה בסילוק הכוח הפיזי ממערכות יחסים אנושיות... הממשלה היא האמצעי להצבת השימוש בכוח כנקמה תחת שליטה אובייקטיבית". תפקידה של הממשלה הוא אפוא לפעול נגד אלה המשתמשים בכוח פיסי ומסכנים את ענייניהם השלווים של אחרים. בהתאם לעיקרון זה, תחום המחקר המדעי היחיד שנמצא בבירור בתחום הפעילות הממשלתית הראויה הוא מחקר להגנה לאומית. לכן עליה לערוך מחקר משלה במו"פ צבאי.

עם זאת, זה לא משתרע על מימון של מחקר מדעי בתחומים שאינם קשורים אשר הרבה כסף פדרלי מוקדש כיום. לא זו בלבד שהממשלה חורגת מגבולותיה בכך שהיא עושה זאת, היא מפרה את עצם החופש שעליו היא אמורה להגן. היא עושה זאת בכך שהיא שוללת מאנשים את הזכות להשתמש בכספם בכל דרך שהם רוצים ומאלצת אותם להשתמש בו על פי הערכת הממשלה את האינטרס הלאומי או את התועלת הציבורית. השורה התחתונה היא שמסים הם המקור לכל הכספים הממשלתיים – כולל אלה שהיא מוציאה על מימון מחקר מדעי. לממשלה אין זכות מוסרית לקחת את הכסף הזה, שהוא רכושם של משלמי המסים הפרטיים, ולהשתמש בו בכל דרך שהיא מלבד הגנה ישירה של משלמי המסים. אם משלמי המסים לא רוצים להוציא את כספם על מחקר, לממשלה אין זכות מוסרית לכפות אותם. חירות הפרט היא הבסיס הבסיסי של חברה מתורבתת. ללא עיקרון מנחה זה, לערכים אחרים אין משמעות רבה. לא משנה כמה חשוב המדע לחברה, עקרון חופש הפרט הוא הרבה יותר קדוש.

בעיית המחקר במימון ממשלתי אינה רק מוסרית; היא משפיעה גם על שגשוגה ארוך הטווח של החברה, המבוסס על קידום המדע. טבעו של המדע הוא כזה שמימון ממשלתי נוטה להעמיס על ההשקעה של התעשייה הפרטית. ברור שאם אנשים ישלמו מסים גבוהים יותר, הם יהיו פחות מוכנים להוציא כסף נוסף על השקעות מחקר פרטיות או תרומות לקרנות מחקר. הסכנה היא שככל שהמדע יהיה תלוי בממשלה, קצב ההתפתחות המדעית יואט. ואם לא נהפוך את המגמה הזו, נעכב את התקדמות הציוויליזציה שלנו, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה חומרית.

‍