הקיצוב כבר כאן

סלח לי, אדוני, יש לך ליקר רימונים?"

"אין לי כלום! אני לא יכול לקבל כלום! אני אפילו לא יכול לקבל בורבון! הכל הולך ואוזל!"

זו הייתה השיחה שניהלתי אתמול עם סוחר בחנות המשקאות האהובה עלי. הייתי... די מבוהל. הוא המשיך והסביר שהמפיצים באים לבקר אותו אבל תמיד עם חדשות רעות. אין להם מה למכור. למה לבוא לבקר? זה התפקיד שלהם. הם עושים את הסיבובים אבל בלי שום מוצר.

הוא לא טועה. כמה זמן לפני שנעמוד בפני קיצוב שהוטל על ידי הממשלה? זה כבר כאן. בפנסילבניה ובווירג'יניה יש חנויות משקאות המנוהלות על ידי המדינה. מדינות אלה הטילו מגבלות קנייה על משקאות חריפים בבקבוקים. שני בקבוקים ביום. אם אתם עורכים מסיבה גדולה, תכננו מראש. או להנמיך את הציפיות שלך, כמו שאומרים היום.

שאלתי את האיש מה הוא רואה כבעיה. הוא אומר שהכל קשור לסתימה בנמלים. המוצר שם אבל אף אחד לא יכול להשיג אותו. זה לא רק המוצר המוגמר. אלה הבקבוקים שהמבשלות והמזקקות צריכות רק כדי לארוז את המוצר שלהן ולמכור אותו. אז הוא פשוט יושב שם בחביות, מחכה ומחכה. כולם מפסידים כסף.

רוב הבקבוקים האלה מגיעים ממקסיקו או מעבר לים, מה שמסביר מדוע אפילו מוצרים המיוצרים באמריקה עדיין יושבים על מדפי היצרנים. מגבלות ההיצע דוחפות את המחירים כלפי מעלה, לצד עלייה בביקוש הנובעת משטף הכסף ששאב הפד כדי לתמוך בהוצאות שערורייתיות של הקונגרס, שנועדו כולם לשאוב את המראה של המשך השגשוג גם כשהכלכלה נעצרה.

יש בעיית עבודה נוספת. האיש שעובד בקופה – הוא היה האדם היחיד בחנות – הוא גם הבעלים. הוא תמיד שם, מ-9 בבוקר עד 10 בערב. מוזר, נכון? זוכרים איך בעלי עסקים אמורים להתעשר ולשכור אנשים אחרים שיעשו את עבודתם? ובכן, היה לו שלט "עכשיו מגייס" על החלון שלו במשך חודשים אבל לא יכול לשמור על עובדים. הם יוצאים פתאום ולא חוזרים. אין חדשים להעסיק. אם מישהו כן עוצר, הוא מציב דרישות שכר שערורייתיות ואז נכשל בבדיקות רקע.

שאלתי אותו מה מסביר את המחסור בכוח אדם. לדבריו, הסגרים הראו למיליוני אנשים שהם יכולים להסתדר בלי לעבוד. הממשלה זרקה כסף לחשבונות הבנק שלהם. צעירים עברו דירה, או שכרו דירות שלושה חדרים, תקעו שם שישה אנשים, חלקו את שכר הדירה וגילו שהם יכולים לחיות בזול מאוד ואפילו להתעשר יותר משהיו אי פעם, גם בלי עבודה.

זה היה הניתוח שלו.

הגברת בדולר ג'נרל – האדם היחיד שעבד במשמרת הזאת – אמרה משהו דומה מאוד אבל קצת יותר כהה. היא מאמינה שיש את הדמורליזציה הכללית הזו באוויר. לאנשים אין כיום את הרצון לעבוד או להתגאות בעבודה. אם הממשלה יכולה לפטר אנשים באופן אקראי או להטיל עליהם מנדטים כתנאי להעסקה, איפה הכבוד שפעם קישרנו לעבודה ולתעסוקה?

לדעתה, יש ניהיליזם הולך וגובר (היא לא השתמשה במילה הזאת אבל אני אעשה זאת) שבדרך כלל לקח את הדחף האישי להצליח.

במילים אחרות, אנחנו עומדים בפני הסערה המושלמת, והיא מכה מכל כיוון. היציאות סתומות גם כשהלחץ האינפלציוני מעלה את המחירים של כל דבר בעצם. פועלים נשרו, 4.3 מיליון מהם. זרימת הסחורות מאטה יותר מיום ליום, והצרכנים מתחילים לשים לב.

חנויות מעבירות בקדחתנות מדפים זה מזה כדי להסוות את המחסור הגובר. הם לא אוהבים מדפים ריקים כי זה מעורר אגירה. הצרכנים די רגישים בשלב זה. כל דבר יכול לעורר קניית פאניקה. פתאום כל חומר הניקוי נעלם. פתאום כל מגבות הנייר נעלמות. פתאום החלב נעלם. כשאנשים מזהים שהם מתחילים לקנות כל דבר ודבר. כשאחרים נכנסים ומבחינים במחסור, הם ממהרים במהירות לחנות אחרת והמקום מאבד עסקים.

מדפים ריקים אכן רעים לעסקים. הם יסוו אותם זמן רב ככל האפשר עד שלא יוכלו לעשות זאת יותר. אנחנו מגיעים לנקודה הזאת.

חיתולים, זכוכית, משקאות חריפים, בירה, יין, קרמים, איפור, קרמים, חלב, דיקט, אלומיניום, פטישים, ממתקים, קמח, מלח, תבלינים, תנורי חימום, מדיחי כלים, שקיות קניות, נרות, ניילון נצמד – זה יכול להיות כל דבר. בשלב זה זה בלתי צפוי, ומשתנה חנות לחנות. במקומות המזון המהיר חסרים כוסות ומכסים. אפילו קשיות וחבילות קטשופ. רוב החומר הזה תקוע ביציאות בארגזים. חלק ממנו לא נשלח כלל. ככל שיש יותר מחסור, כך המחירים עולים יותר.

ישנם שני גורמים עיקריים מאחורי היציאות הסתומות. הראשון הוא מחסור באנשים שינהגו במשאיות. הם חיים על ממשלה גדולה ובדרך כלל מושפלים על ידי מנדטים של חיסונים ותקנות גבוהות על הרגלי הנהיגה שלהם שנדחפו על ידי משרד התחבורה. נהגי משאיות צריכים להשתמש באפליקציה כדי לעקוב אחר הנסיעות שלהם והיא מסדירה כמה הם יכולים לנהוג ביום. מעצבן מדי. אז אחרי הסגרים, הרבה אנשים פשוט הפסיקו לעבוד.

בנוסף, יש הרבה פחות טיסות פנים כיום, כך שלא ניתן להסתמך עליהן להעברת סחורות ברחבי הארץ. גם הביטולים נמשכים. זו אחת הסיבות לכך שהביקוש למשאיות ולמשאיות הוא כה גבוה, בדיוק כפי שיש מחסור קיצוני באנשים להעברת הסחורה.

גורם נוסף הוא שחסרים כספים כדי לשלם עבור השלדה כדי להעביר מכולות מהסירה למשאיות. אלה היו אמורים להיות משולמים על ידי השולחים, אך כאשר הסגרים הקפיאו את המסחר הבינלאומי למשך שבועות וחודשים, הספקים הגדולים הפסיקו את החוזים שלהם. כשהם התחילו שוב, כדי לחסוך כסף כדי לפצות על מיליארדים בהפסדים, הם הפסיקו לשלם על החלק המורחב הזה של עבודתם. אף אחד לא רוצה עכשיו את תפוח האדמה הלוהט הזה כי כולם מנסים להפחית עלויות כדי לא לעלות מחירים.

נקעים מסוג זה נפוצים כיום בכלכלה העולמית. זו חוויה מהממת בעצם לכל מי שחי. מעולם לא ראינו מצב שבו התפקוד הבסיסי של שרשראות אספקה נשבר כל כך. מעולם לא היינו צריכים לחשוב על נמלים, מטענים, ארגזים והעבודה הנדרשת כדי להביא סחורה מפה לשם ולבסוף אלינו. זה תמיד היה שם בשבילנו. אין שאלה. פתאום, כמו ברומן, הוא האט לזחילה ונעצר על סחורות רבות.

זה היה רגע מוזר מאוד כאשר השבוע הגן דובר הנשיא על האינפלציה והמחסור כבעיה של מעמד גבוה. היא הסבירה כי מחירים גבוהים יותר הם רק סימן לכך שהפעילות הכלכלית מתרוממת. אנשים קונים דברים וזה טוב. כמובן שזה דוחף את המחירים כלפי מעלה, היא אמרה. פשוט תתמודדו עם זה. באשר ל"מעמד גבוה" מה שהאנשים האלה מתכוונים אליו הוא לא שזה משפיע רק על האמידים; הם מתכוונים שזו בעיה של עולם ראשון שלא אכפת להם.

וכך, ממש ברמז – הדברים זזים מהר מאוד בימים אלה – הוושינגטון פוסט פרסם מאמר דעה של אחת הכותבות הקבועות שלו (מישלין מיינרד) עם מסר אחד: תתרגלו לזה. היא אומרת שבאנו לצפות ליותר מדי לכלכלה. "ברחבי המדינה, הציפיות של אמריקאים לשירות מהיר וגישה נוחה למוצרי צריכה נמחצו כמו מיכל קלקר בדחיסת אשפה", היא כותבת. "הגיע הזמן לציפיות חדשות ומציאותיות יותר".

לדוגמה, היא כותבת על המחסור בממתקים. המחסור בחלב. המחסור בכל דבר. ואז היא מסכמת: "במקום לחיות כל הזמן על סף זריקת גזרה, ולהסתכן בהוצאתו על שרתים המומים, בעלי חנויות נאבקים או שליחים שהגיעו באיחור, היינו עושים לעצמנו טובה על ידי הנמכה מודעת של הציפיות".

כמה רע זה יכול להיות? היא שומרת את הטוב ביותר לסוף:

"הצרכנים האמריקאים אולי היו מפונקים, אבל דורות מהם התמודדו גם עם מחסור מסוג כלשהו - בנזין בשנות ה-70, קיצוב מזון בשנות ה-40, דיור בשנות ה-20 כשערים כמו דטרויט שגשגו. עכשיו תורנו לבצע התאמות".

ההגנה על קווי הגז גרועה מספיק. באופן מדהים יותר, היא מספרת על הסבל המפואר של ימי מלחמה... כאשר מזון היה קיצוב עם כרטיסי קיצוב! אתה לא יכול להמציא את הדברים האלה. מה שגרוע יותר, שהוושינגטון פוסט פרסם שהוא חושף משהו על מה שהם מדמיינים שיכול להיות העתיד שלנו. בהתחשב במה שהם אומרים בפומבי, אני תוהה מה הם אומרים בפרטיות.

בעבר, כשדברים השתבשו, לפחות המנהיגים שלנו הודו שהדברים לא הולכים כל כך טוב. הם ניסו לתקן את הבעיה. לא ברור שההנהגה הנוכחית שלנו בוושינגטון בכלל מאמינה שזו בעיה. התגובה כלפי האינפלציה והמחסור הקיימים היא מספרת.

זה לא משנה כמה רע זה יהיה. מנהיגינו לעולם לא יודו בכישלון. הם יסתכלו על האסון שהם יוצרים ויקראו לזה הצלחה. זה מה שבאמת מצמרר בסוגיות המתגלגלות: הם לא מאמינים שזה משבר.

הכישלון להודות בכישלונות המדיניות העצומים והמזעזעים של השנתיים האחרונות עולה לנו ביוקר. הסירוב להפוך כיוון ולאמץ מחדש את יסודות החירות וזכויות האדם מכין את הקרקע לתוצאות עגומות אף יותר ממה שחווינו עד כה.

בשלב מסוים, זה יחזור לג'ין אמבטיה.

‍

מאמר זה פורסם במקור על ידי מכון בראונסטון והודפס מחדש באישור המחבר.

‍