הביתהמגיפות, אז ועכשיו: נקודת מבט משפחתיתחינוךאוניברסיטת אטלס
לא נמצאו פריטים.
מגיפות, אז ועכשיו: נקודת מבט משפחתית

מגיפות, אז ועכשיו: נקודת מבט משפחתית

|
יוני 25, 2020

בשעה שהאמריקאים מוזהרים שוב ושוב מפני זינוק במקרי הקורונה בדיוק כשממשלות המדינות החלו לאפשר לנו לצאת מבתינו ולצאת החוצה (וכן, אני מתכוון "לאפשר" לנו) אני לא יכול שלא לתהות אם הם מתכוננים לסבב נוסף של הזמנות שהייה בבית וסגירת העסק. "זה לטובתנו כי אי אפשר לסמוך עלינו", הם אומרים לנו כשהם משדרים תמונות של אנשים רעים, בדרך כלל בחופים. ואני תוהה אם תושבי המדינה הזאת יתנו להם לעשות את זה שוב, למרות שבאמת הפוליטיקאים, המומחים והתקשורת הם אלה שאי אפשר לסמוך עליהם.

סנט לואיס 1918

דודתו של אבי, קלרה, הייתה בת 18 ב-1918, התגוררה בקרסברד, דרום דקוטה, ועקבה אחר ימיה ביומן. ההבדל הוא שבשנת 1918, העולם היה באמצע מגיפת השפעת הספרדית. ובמקרה יש לי עותק של היומן הזה. הרשומות מלאות בשמות של בני גילה שנכנעו לשפעת, כולל אהובתה בת ה-20. זה קורע לב לקרוא.

זהו גם מחקר מרתק על כמה מעט אנשים השתנו. קלרה נשארת בחוץ עד מאוחר עם חברותיה, היא לא אוהבת אלגברה, היא מתאמנת בפסנתר שלה והיא אוכלת יותר מדי ממתקים.

כמו כן, ללא שינוי אנו מתמודדים עם מגיפה עולמית.

שתי מגפות פחות מוכרות התרחשו בין שפעת 1918 להתפרצות קוביד-19 2020: שפעת אסיה 1957 ושפעת הונג קונג 1968. גם מדבק מאוד וגם קטלני – העולם היה עד ליותר ממיליון מקרי מוות כל אחד בעידן שבו האוכלוסייה העולמית הייתה קטנה בהרבה מ-7.8 מיליארד כיום (2.9 מיליארד ו-3.6 מיליארד בהתאמה). לשם השוואה, מספר המתים העולמי מקורונה עומד כעת על 472,000.

העיתונות פשוט לא נתנה עדיפות לדיווח על המגיפות האלה; היו לה דאגות אחרות, בעיקר המלחמה הקרה ב-1957 ווייטנאם ב-1968. על פי המאמר של The Lancet "אמנות הרפואה: בחינה מחודשת של מגפות השפעת של 1957 ו-1968", ב-1957, "היו מעט כותרות בעיתונים היפסטריים בצהובונים ולא היו קריאות לריחוק חברתי". ואף אחד לא חשש שבתי החולים יוצפו כי "יחידות טיפול נמרץ עדיין לא הוקמו... וטכנולוגיית ההנשמה הייתה בסיסית".

רק בשפעת החזירים של 2009 הייתה לרשויות בריאות הציבור גישה למודלים ממוחשבים. עם פרוץ מגפת קוביד-19, המודלים הממוחשבים של אימפריאל קולג', שכעת הוכפשו לחלוטין, חזו יותר מ-2 מיליון מתים בארצות הברית וסיפקו מספרי מתים מפחידים לא פחות למדינות ברחבי העולם. העיתונות לקחה את המספרים האלה ודיווחה עליהם כעובדה, כמדע מיושב, מה שגרם לממשלות, למעשה, לסגור את העולם.

מסתבר שלעיתונות יש תפקיד גדול באופן שבו המגיפות האלה נתפסות ומטופלות.

מגפת 1918 הותירה 50 מיליון מתים ברחבי העולם (1.8 מיליארד תושבים ברחבי העולם). בארצות הברית נרשמו 675,000 מקרי מוות.

קשה להשוות את העיתונות המצומצמת ב-1918 לסיקור תקשורתי בלתי פוסק כיום, אבל גם ב-1918 העיתונות עשתה מניפולציות בחדשות (כן, זה נכון. פייק ניוז זה לא דבר חדש). העולם היה שקוע במלחמת העולם הראשונה, והצנזורים שלטו בזרימת החדשות. במדינות רבות, כולל ארצות הברית, כל דבר שעלול להשפיע לרעה על המורל של החיילים והאזרחים בבית הוסתר מהעיתונים.

עם זאת, ספרד הייתה נייטרלית במלחמה ולא היו לה צנזורים כאלה. אז, העיתונות הספרדית דיווחה בכנות על התפשטות השפעת ועל מספר מקרי המוות בארצה, מה שנתן לעולם את הרושם שמקורה כנראה שם. מכאן השם השגוי, השפעת הספרדית.

התקשורת ממשיכה לתמרן אותנו. רק תסתכלו על הכיסוי על השימוש במסכות.

העיתונות כותבת בהיסטריה שווה שמסכות הן חסרות תועלת. "אל תקנו מסכות", הם מטיפים.

ואז פתאום, כולם חייבים לעטות מסכה בכל מקום שהם הולכים אליו כל הזמן. כל עמדה מדווחת בשכנוע שווה. כעת, אומר לנו כתב העת לרפואה של ניו אינגלנד , "הסיכוי להידבק בקוביד-19 מאינטראקציה חולפת במרחב ציבורי הוא מזערי. במקרים רבים, הרצון למיסוך נרחב הוא תגובה רפלקסיבית לחרדה מהמגפה. תרומתם הגדולה ביותר של פרוטוקולי מיסוך מורחבים עשויה להיות הפחתת העברת החרדה, מעבר לכל תפקיד שהם עשויים למלא בהפחתת ההדבקה של Covid-19". טוב לדעת.

המסכות היו שנויות במחלוקת ב-1918 כמעט כמו היום. סן פרנסיסקו הייתה אחת הראשונות להפוך את המסכות לחובה, ויישמה קמפיין פרסום כדי להבטיח ציות, עם הג'ינגו, "צייתו לחוקים, ולבשו את הגזה. הגן על הלסתות שלך מפני כפות ספיגה." הצלב האדום בייש את אלה שסירבו לעטות מסכה בכך שכינה אותם "רמאים", מה שנשמע היום כמו עלבון מוזר השמור לילדים בוגרים שגרים במרתפי הוריהם. אבל באותה תקופה, זה היה כינוי גנאי השמור למי שהשתתף בפעילויות לא פטריוטיות, כגון התחמקות מהגיוס או סירוב לקנות אגרות מלחמה. עיתונים הקפידו לפרסם שמות של אנשים כאלה ב"רשימות רמאים".

עטיית מסכה נחשבה פטריוטית. לכן, אנשים עודדו להפוך את המסכות שלהם להצהרה אופנתית. בכותרת שפורסמה ב"סיאטל דיילי טיימס " באוקטובר 1918 נכתב: "באוקטובר 1918, "רעלות שפעת קבעו אופנה חדשה: נשות סיאטל לובשות רשת משובחת עם גבול שיפון כדי להדוף את המחלה". בפיניקס, אנשים נקבו חורים במסכות שלהם כדי שיוכלו לעשן סיגריה, בדומה למסכות בפוסטים של היום ברשתות החברתיות עם חור כדי שהלובש יוכל ללגום יין תוך שהוא עושה את חלקו לטובת הכלל.

היום אולי יש לנו את המפגינים נגד הסגר, שנקראו הרבה יותר גרועים מרוצחים, אבל ב-1918 הייתה להם הליגה נגד מסכות, שמחתה על כך שמסכות הן חסרות תועלת. אחת התלונות העיקריות שלהם הייתה צביעות. זה לא צריך להפתיע את אלה מאיתנו שהרצו מדוע ראש עיריית שיקגו זכאי להסתפר כששאר העיר אסורה ("אני בטלוויזיה", הסבירה. "אני חייב להיראות טוב!"). או דוגמן המחשבים הנשוי של אימפריאל קולג' שאחראי להצית את ההיסטריה בכך שחזה שיותר משני מיליון ימותו בארצות הברית לבדה, שהפר את הוראות השהייה בבית כדי להיפגש עם פילגשו הנשואה. או האישיות הטלוויזיונית המדווחת בהסגר עצמי מהמרתף שלו לאחר בדיקה חיובית, ונוזפת בכולם "להישאר בבית, להציל חיים", רק כדי, כשהמצלמות כבויות, לצאת החוצה עם משפחתו, לעטות מסכה.

בשערורייה בסן פרנסיסקו בשנת 1918, צלם תפס מפקחים רבים, חבר קונגרס, שופט, אדמירל אחורי של הצי, קצין הבריאות של העיר וראש העיר בקרב אגרוף, כולם ללא מסכות. סלאקרים האשימו את הפוליטיקאים בהרחבת יתר של סמכויותיהם, והליגה נגד מסכות הפצירה באנשים "לא להיכנע לשליטתם של כמה פוליטיקאים ורופאים פוליטיים".

אבל ההסתערות הפוליטית ב-1918 לא הייתה נפוצה כמעט כפי שהיא נפוצה כיום, אולי משום ש-55% מהאוכלוסייה התגוררו באזורים כפריים שבהם ההדבקה לא הייתה כה חמורה, והאכיפה הייתה קשה. נכון לשנת 2018, רק 17% מהאמריקאים חיים באזורים כפריים.

בתי הספר בדרום דקוטה נסגרו למשך שישה שבועות באוקטובר 1918, וזה כולל את קרסברד. אבל חוץ מזה, החיים נראים פחות או יותר אותו דבר. קלרה משתתפת בהצגות ובקונצרטים, מארגנת מפגשים חברתיים למאמץ המלחמתי, תופרת דווילים לחזה התקווה שלה. היא נוסעת לעיר עם חברותיה כדי לבלות.

אולי זה המעבר לעיר ששינה אותנו.

נראה שהאמריקאים הגבירו את נכונותם לתת לפוליטיקאים להשתלט על חלקים גדולים יותר ויותר מחייהם. זה איפשר לאינספור פוליטיקאים להשתמש ללא היסוס במגפת קוביד-19 כתפיסת כוח, להורות לאנשים להישאר בבית ולעסקים להיסגר, וממש לומר לנו מי חיוני ומי לא, עם דחיפה קטנה ומזעזעת.

נראה כי נטייה זו של יותר ויותר אנשים לפנות לממשלה לקבלת הדרכה הביאה לכך שאוכלוסייה אינה מרוצה עוד לחיות את חייהם כפרטים. במקום זאת, אותם אנשים רוצים לשלוט בכולנו, ומגדירים את עצמם כזרועות מוסמכות של הממשלה. הם מותקפים על ידי פוליטיקאים שמעודדים אותם לסגור ומביישים דעות שמנוגדות לנרטיב המאושר כיום.

הם חמושים בטלפונים סלולריים והונחו כי חובתם לדווח על שכניהם, חבריהם, אחיהם האזרחים שנתפסים כמי שאינם מצייתים להגבלות הדרקוניות על חייהם של אנשים. הם מצלמים אמא שמשחקת עם בתה בפארק. הם צועקים על שני ילדים במסיבת משחקים בחצר הקדמית שלהם. הם מתקשרים לקווי טלפון מיוחדים כדי לדווח על התכנסות בבית שבו אנשים לא שומרים על ריחוק חברתי. הם ממלאים את הפיד של החדשות ברשתות החברתיות בשיימינג בלתי פוסק ובאיתותים על סגולות. הם לוחמים של תרבות הביטול; ניצחון הוא לגרום לאדם זר להיות מפוטר או לא להתיידד עם חבר לכל החיים.

בשנת 1918 הוציאה הממשלה הנחיות וצווים כפי שהיא עושה כיום. בשנת 1918, אנשים בעיקר המשיכו לחיות את חייהם. כיום, לממשלה יש צבא ברחבי הארץ שעושה את המכרזים שלה, בהתנדבות. הצבא הזה משוכנע שאין לך כפרט זכות לחקור מומחים שהוכיחו שוב ושוב שהם פוליטיים, הם עושים טעויות, הם משקרים באופן מוחלט, ולעתים קרובות הם פשוט לא יודעים. הם משוכנעים שאין לך זכות לדרוש מפוליטיקאים לציית לחוקה. משוכנע שאתה לא יכול לקבל החלטות לגבי מה הכי טוב לחיים שלך. משוכנע שכל מי שרואה אחרת צריך להיהרס.

יש המנבאים כי עזיבה המונית מהערים הגדולות תבוא בעקבות המגפה הזו וחוסר נכונותם של ראשי הערים לעצור את המהומות, הביזה וההרס המתרחשים ברחבי המדינה. ואולי זה דבר טוב. אולי עם קצת מקום, אנשים יכולים לזכור שיש להם זכות לחיים שלהם.

ויקי אודינו

אודות הכותב:

ויקי אודינו

ויקי אודינו מצטרפת לאגודת אטלס לאחר קריירה כפרופסור לאנגלית בקולג' בלוס אנג'לס, והתמחתה בקומפוזיציה ובכתיבה עסקית. היא גם סופרת בעצמה, לאחר שפרסמה מאמרים במגוון פרסומים, כגון לוס אנג'לס טיימס וכריסטיאן סיינס מוניטור. היא גם הייתה בעלת טור במשך חמש שנים במגזין LA Family. בימים אלה היא עובדת על ספר על מגפת השפעת של 1918 בדרום דקוטה. לאחרונה היא עזבה את קליפורניה ועברה למרכז שיקגו, שם היא מבלה את זמנה הפנוי בסיורים עם המצלמה, בנסיעות וכמובן בכתיבה.

About the author:
משפט / זכויות / ממשל
עיתונות ומדיה
ירוקי