אושר ותקווה

הכוח החברתי של יושרה
מחקרים אחרונים מראים שלאנשים מאושרים שמעולם לא פגשתם, במרחק שלוש דרגות של פרידה, יש השפעה חיובית על האושר שלכם. הפסיכותרפיסט ג'ואל ווייד בוחן מחקרים שמראים שהתנהגויות טובות ורעות עוברות מחבר לחבר והוא מסביר מדוע לא צריך להיות בעמדת כוח כדי להשפיע לטובה על התרבות.

עשרה הרגלים של תקווה
הפסיכולוגית והמחנכת מרשה אנרייט מסבירה מדוע אין לקבל חוסר אפשרות ללא ראיות מכריעות. עבור מצבים רבים, רבים, אין לנו ולא יכולה להיות לנו ודאות מלאה לגבי התוצאה. אבל זו לבדה לא סיבה לוותר על דרך פעולה . לפתח הרגל של חיפוש אמצעים חלופיים להשגת המטרות שלך.

תקווה
עיקרון מרכזי באובייקטיביזם הוא ההשקפה הנדיבה על היקום: ההשקפה שהעולם מתאים למאמציו של האדם, ושהאושר וההצלחה אפשריים. אבל השקפה זו אינה הכחשה פנגלוסיאנית שדברים רעים קורים. עסקים שלקח להם שנים לבנות נהרסים על ידי צווים ממשלתיים חסרי דעת. בתים הולכים לאיבוד בשריפה ובהצפה. אנשים חיים עם דיכאון שפוגע במטרותיהם וחונק את השמחה. התקווה היא התחזית שמביאה אותנו לניסויים האלה. זוהי בעת ובעונה אחת אמונה ומעשה של רצון: אמונה כי מזל רע אינו גורלנו הרגיל, וסירוב לתת לו לנקז את חיינו ממשמעות.

החיים: ההרפתקה שלך ביזמות
הרוח היזמית היא רוח הארגון: שאיפה להצליח, יוזמה בנקיטת פעולה, ערנות להזדמנות. זה אומר להיות פרואקטיביים במקום להגיב לאירועים ולהזדמנויות כפי שהם באים. היא כרוכה בקבלה מלאה של האחריות ליזום פעולה להשגת מטרותיו של האדם ולהתמודדות עם ההשלכות המתעוררות ככל שאדם עושה זאת.

אני לא חייב
לומר "אני חייב" זה לדבר בשפה של כפייה, חובה, סמכות – שפת צווי המניעה המוטלים עלינו מבחוץ. אובייקטיביזם אינו מוסר חובה, אלא אתיקה של ערכים, שהערך האולטימטיבי הוא חייו ואושרו של האדם. שפת הערכים היא "אני רוצה" ו"אני אעשה": אני רוצה את זה, ואני אעשה מה שצריך כדי להשיג את זה. דיבור בשפת הערכים במקום בשפת החובה, "רוצה-אל" במקום "צריך-לעשות", הוא תזכורת יומיומית לכך שאנו חיים מתוך בחירה, הן עם החופש והן עם האחריות הכרוכה בכך.