הנה הנאום המתריס שמארק צוקרברג צריך לתת לקונגרס

"הגרדום עובד נפלא כדי לרכז את המוח", ציין סמואל ג'ונסון...

מול ביקורת מימין ומשמאל, הפיתוי הגדול ביותר עבור מייסד ומנכ"ל פייסבוק יהיה להתנצל ולהתנצל. תחת הבוהק של אורות זועמים ומבט של פנים עוינות, ייתכן שהוא ירצה להפגין זלזול בכך שיקבל - ואכן מזמין - כל מיני עונשים על העבירות לכאורה של פייסבוק בהגנה על נתוני המשתמשים שלה.

אבל פיוס וכניעה לא צפויים לקנות לו אהבה - בוודאי לא בעידן של הנשיא דונלד טראמפ, שבו דחיפה לאחור ומבט מטה הם המטבעות המועדפים לעימות. אני לא מציע לו להיכנס לחדר הדיונים ולצייץ עלבונות בהפסקות, אלא לפקד על השימוע באופן עקרוני וגאווה.

מארק צוקרברג צריך לשלוט-אלט-למחוק את המצב הזה, ולאתחל אותו לפי קוד מתאים - לא קוד מחשב, אלא קוד מוסרי. כך זה יכול להישמע:

לפני 15 שנה הקמתי את פייסבוק כסטודנט בקולג'. הקמתי את פייסבוק לא כדי להרוויח כסף או כדי לפגוש בחורות, כפי שחלקם שיערו, וגם לא באותה תקופה כדי להשיג איזו מטרה נשגבת כמו להפוך את העולם למקום טוב יותר. במקום זאת הייתי אובססיבי לגבי הטכנולוגיות המתפתחות של האינטרנט. המורכבות של עיצוב תוכנה ריתקה אותי, והאתגר ליצור משהו שתלמידים אחרים היו צריכים אתגר והלהיב את דמיוני. בזמן שהרעיונות יצאו לי מהראש, התהליך של בנייה, בדיקה, איטרציה וצמיחה של פייסבוק לפלטפורמה שמיליוני אנשים ברחבי העולם יבואו להשתמש בה לקח זמן, אנרגיה והשקעה - הרבה מזה.

אלה סופקו על ידי אלה שאספתי, מהנדסים, מעצבים, חוקרים, אנליסטים - אנשים חכמים ויצירתיים שהמציאו דרכים חדשות לחלוטין לאנשים לתקשר, להתכנס ולהתחבר. כדי לשלם לאנשים יכולנו לחייב את 'המשתמשים' - כלומר האנשים שנרשמו לחשבונות בפייסבוק והשתמשו בפלטפורמה שבנינו, שיפרנו ותחזקנו ללא הרף. אם היינו הולכים בדרך הזו, בוודאי שלא היינו יכולים לשרת כל כך הרבה לקוחות, שהתרגלו יותר ויותר להשתמש בשירותי אינטרנט כמו דואר אלקטרוני וחיפוש ורשתות חברתיות בחינם.

אבל כמובן, השירותים האלה אינם בחינם - אין יותר בחינם מאשר המצרכים שהעובדים שלנו קונים, או הבתים שבהם המהנדסים שלנו גרים, או הבגדים שעובדי המנהלה שלנו לובשים, או המכוניות שבהן צוות התחזוקה שלנו נוסע לעבודה. האנשים שבנו את פייסבוק לא הלכו לעבוד מתוך צדקה. הם רצו בצדק שישלמו להם על זמנם ועל כישרונם. המשקיעים שליוו כסף לפייסבוק כדי להתחיל, וכדי להרחיב ולהצמיח את החברה, לא עשו את זה מתוך צדקה. הם רצו בצדק לקבל בחזרה את כספם עם תשואה - בתקווה לתשואה גבוהה יותר ממה שהם יכלו להביא על ידי השקעה במשהו אחר.

העובדים שולמו והמשקיעים נפרעו לא בעמלות שנגבו מאנשים פרטיים שהשתמשו בפייסבוק, אלא בעמלות ששולמו על ידי חברות המפרסמות מוצרים ושירותים למשתמשים שלנו. בניגוד להודעות דוא"ל פרטיות, פייסבוק היא רשת חברתית - שאליה אנשים הולכים כדי להתחבר לאנשים אחרים. אפשר להקים פרופיל בפייסבוק בלי להשתמש בשמך ובמידע על מי שאתה, מה אתה עושה, איפה אתה גר ומה שמעניין אותך, אבל לא רק שזה יגביל את היכולת של פייסבוק לדרוש מהמשתמשים דין וחשבון - ולהיפך - זה די יביס את המטרה העיקרית של הסיבה שרוב האנשים נכנסים לרשת חברתית מלכתחילה.

יחד, יצרנו פלטפורמה נתמכת טכנולוגיה שסיפקה לאנשים ערך - כל כך הרבה ערך למעשה, שמיליוני אנשים ניצלו את קהילת פייסבוק כדי לתקשר, ליצור קשרים חברתיים ולעשות עסקים. באופן כה נרחב אומצה פלטפורמה זו ונוצלה, עד כי יש הרואים בה כעת 'טובת הציבור' - או תועלת ציבורית - מועילה כל כך לרבים כל כך, שהיא צריכה להיות מוסדרת על ידי הממשלה.

זוהי השקפה המעוגנת באתיקה, ובכלכלה. מבחינה אתית הטענה היא שמה שצריך, צריך להיות מסופק. האם הצורך של אדם אחד מטיל טענה על יכולתו או חובתו של אדם אחר לספק?

מבחינה כלכלית הטיעון בעד רגולציה ממשלתית על פייסבוק הוא שאנחנו מונופול. האם לפייסבוק יש שליטה או אספקה בלעדית של מדיה חברתית, של רשתות חברתיות?

התשובה לשתי השאלות היא ברורה ומודגשת: 'לא'.

פייסבוק היא לא מונופול - אבל בעזרת הממשלה, אנחנו בהחלט יכולים להיות. כשחקן הגדול ביותר, ואפילו בגיל 15, הוותיק ביותר בתחום המדיה החברתית, אנו יכולים לספוג בקלות את העלות ולשאת בנטל של כל תקנה שאתה בקונגרס היה מעוניין להטיל. האם פייסבוק יכולה לשאת בעלות הזו? בטוח. האם אני, מארק צוקרברג, יושב מולך כמנכ"ל חברת הרשתות החברתיות הגדולה בעולם - יכול לשאת בעלות הזאת? בהחלט.

אבל האם אני, מארק צוקרברג, הסטודנט בקולג' - או מישהו כמוני - יושב במעונות, חושב על דרכים לאתגר טכנולוגיות דומיננטיות עם מוצרים ושירותים חדשים ותחרותיים - יכול לשאת בעלות הזאת? התשובה היא כמובן ובהדגשה, 'לא'.

עוד רגולציה לא תזיק לי. זה לא יזיק לחבר'ה הגדולים - וזה נכון בכל תחום, בין אם זה בנקאות של שירותים פיננסיים או ביטוח. יותר רגולציה תמנע מהחבר'ה הקטנים, לא רק לאתגר אי פעם חברות קיימות ומבוססות יותר - היא תמנע מהם אפילו לדרוך על המגרש.

כחברה גדולה, אנחנו לא מפחדים מהאפשרות שהאח הגדול יסתכל מעבר לכתף שלנו. אבל העם האמריקאי צריך להיות. ועד כמה שפייסבוק נתפסה כטובת הציבור - כמשהו שצריך לקחת כמובן מאליו, אני חושב שזה בריא שאנשים ישאלו את עצמם, 'כמה זה עולה? מי משלם את העלות? ואיך?'". "אני חושב שזה דבר בריא שאנשים יחשבו פעמיים - או אפילו יחשבו פעם אחת - או אולי רק יחשבו - על כמה מידע הם רוצים לספק לכל אחד, ובאילו תנאים. זה בריא להבין את ההבדל בין מידע שנמסר באופן פרטי, לבין מידע שנמסר באופן ציבורי, ולצפות ממי שמקבל את המידע לכבד את ההבדל הזה.

האם רגולציה ממשלתית - שמטבעה מחייבת את הממשלה לגשת לנתונים המשותפים באופן פרטי עם פייסבוק על ידי משתמשיה - תהפוך את הנתונים הפרטיים למאובטחים יותר? התשובה לכך היא באותה מידה ובאופן ברור, 'לא'.

בשבועות האחרונים הושמעו דעות רבות על ידי עיתונאים ופרשני טלוויזיה שונים על טעויותיה של פייסבוק. דעות אלה משודרות על ידי כלי תקשורת הממומנים על ידי מפרסמים המשלמים כדי לגשת לאנשים שמבלים זמן בצפייה בטלוויזיה או בהאזנה לרדיו. ממש כמו שמפרסמים משלמים כדי לגשת לאנשים שמבלים זמן במדיה החברתית, כמו פייסבוק.

ההתקפות התקשורתיות הציגו אותי ואת החברה שלי כנבלים יהירים ופזיזים ללא התחשבות ברווחתם של אחרים. האם זה נכון?

בעסקים צברתי מוניטין של התנהלות הוגנת, ובפילנתרופיה התחייבתי לתת לא אחוז, אלא את הרוב המכריע של כל העושר שיש לי - וארוויח, למטרות שבחרתי בעצמי. ואכן, אחד הסיפוקים הגדולים ביותר מההצלחה הכלכלית העצומה שהשגתי הוא היכולת והחופש להיטיב עם אחרים בתחומים הנעים בין מקלט בסיסי למדע מתקדם.

אבל בעוד האשמות על אנוכיות פזיזה מוסטות בקלות, האשמה של יהירות נתנה לי הפסקה. אם יהירות פירושה הנחת יתר של חשיבות - או הגזמה בתפקידו של האדם בעולם - אז אולי יש לי מה ללמוד. בהנחה עבור פייסבוק את התפקיד של פתרון אתגרים גלובליים, של בירור האמת, של בניית קהילה, כפי שתיארתי ב"מניפסט" בן 6,000 המילים שלי בשנה שעברה, אולי הגזמתי במה שכל חברה יכולה - או למען האמת צריכה - לעשות.

בשנה שעברה כתבתי ש'ההיסטוריה היא הסיפור של איך למדנו להתאחד במספרים הולכים וגדלים, משבטים דרך ערים ועד אומות. בכל שלב בנינו תשתית חברתית כמו קהילות, מדיה וממשלות כדי להעצים אותנו להשיג דברים שלא יכולנו לבד". וביהירות, ראיתי את עצמי ואת פייסבוק כשחקן מרכזי בבניית אותם ארגונים קולקטיביים, עם כוח להעניק כראות עינינו.

הניסיון של החודשים האחרונים העניק לי פרספקטיבה אחרת של ההיסטוריה - שאינה מבוססת על התקדמות בהתכנסות, אלא על התקדמות בהגנה על הפרט. זוהי השקפה על הציוויליזציה לא כהתקדמות לעבר קהילה, אלא כהתקדמות לעבר פרטיות. ציוויליזציה כ'תהליך של שחרור האדם מבני האדם.

התרופה ליהירות היא באופן פרדוקסלי ענווה וגאווה. ענווה בבעלות על טעויותיו של האדם. גאווה בבעלות על הישגיו של האדם. אז היום, גם כשאנחנו בפייסבוק מכירים בטעויות שלנו ומעריכים מחדש את המגבלות שלנו, לא יכולתי להיות גאה יותר בפייסבוק, בהישגים הטכנולוגיים שלה, בהצלחה הרווחית יוצאת הדופן שלה, שהיא הרוויחה בכך שסיפקה לכל כך הרבה ערך רב. תודה.

-- This article originally appeared in The Daily Caller.