הצטרפו לניוזלטר שלנו!
X
מתחילת הנגיף הזה, האליטות הפוליטיות השתמשו בשפת המלחמה. האויב הבלתי נראה היה נבלם, מדוכא ומוכה עד כדי כניעה. ולאחר מכן... זה ייעלם.
הטקטיקות יהיו איסורי נסיעה, השבתות, סגרים, הפרדת בני אדם חובה והגבלות על נשימה. המודלים הממוחשבים הוכיחו שזה יעבוד כל כך בטוח שזה יעבוד – חירות, זכויות אדם וחופש התאגדות לעזאזל.
כולנו שימשו כדמויות שאינן שחקנים בניסוי חברתי, לא מנוסות בכל ההיסטוריה של האנושות, ובדרכים המתנגשות עם כל הערכים שבהם האמנו בעבר כחברות חופשיות.
אף אחד מהאחראים לא שואל את דעתך או את דעתי. אנחנו כאן רק כדי למלא את תפקידנו במודל המבוסס על סוכנים. זה משחוק העריצות.
הדוגמה המשיכה להתגלגל בדרכים מוזרות מתמיד, כמו למשל עם הגבלות בזויות לחלוטין על ברים ומסעדות, ואפילו הטענה שמקהלות, כלי נשיפה ועוגב הצינור עצמו מפיצים מחלות. גילדת האורגנים האמריקאית נאלצה לספק מסמך ארוך המצדיק את קיומה של מוזיקה כנסייתית. ההרס בקהילת האמנות מוחשי. הקטל הוא באמת בלתי נתפס. והולך ומחמיר: תקנות על מעליות יהפכו את גורדי השחקים האדירים של אמריקה לבלתי שמישים וחסרי טעם.
מה אם הפרדיגמה כולה שגויה? אף ספר על ביולוגיה תאית ומולקולרית שמצאתי לא מזכיר סגרים והסתרה כדרכים לנצח וירוס. "עבור רוב הנגיפים שתוקפים בני אדם", אומרת ביולוגיה תאית ומולקולרית עבור Dummies, "ההגנות היחידות שלכם הן מניעה ומערכת החיסון שלכם".
מוזר לא? שום דבר על הכוח האדיר של פוליטיקאים לרסק וירוס. אין להתפלא על כך שהניתוח הסטטיסטי המקיף והעולמי ביותר שנערך עד כה מסכם כי "סגירת גבולות מהירה, סגרים מלאים ובדיקות נרחבות לא היו קשורים לתמותה מקורונה למיליון איש" – כלומר, אין ראיות לכך שמשהו מההרס הנורא הזה הציל חיים.
מאפיין מוזר להפליא של הרטוריקה התקשורתית בחודשים הנוראיים האלה היה השתקת קולות שמדברים על חסינות כדרך להביס וירוס מסוג זה. AIER דיווחה עליהם כשהם מופיעים, אבל כקורא ממורמר ברצינות של הניו יורק טיימס, אני יכול לומר לך שחיסונים באמצעות נוגדנים לא עשו את הסיקור שלהם הרבה בכלל.
באופן שמדהים אותי, זה השתנה פתאום עם כתיבה קוהרנטית שהופיעה אתמול: האם אתה יכול לקבל את Covid-19 שוב? זה מאוד לא סביר, אומרים מומחים. היצירה המדויקת הזו מסתכמת בהפרכה של אחד מאלפי מאמרים פופולריים מגוחכים הטוענים שהווירוס הזה כל כך חסר תקדים, כל כך קטלני, כל כך מסתורי, שהאפשרות היחידה היא לזרוק את כל המוסר ולהתייחס לאנשים כמו לבעלי חיים.
אומר הטיימס:
אמנם מעט מאוד ידוע בוודאות על נגיף הקורונה, אך שבעה חודשים בלבד לאחר המגפה, הנגיף החדש מתנהג כמו רוב האחרים... ייתכן שנגיף הקורונה יכה באותו אדם פעמיים, אך מאוד לא סביר שהוא יעשה זאת בחלון זמן כה קצר או יגרום לאנשים לחלות בפעם השנייה, הם אמרו....אנשים שנדבקו בנגיף הקורונה מייצרים בדרך כלל מולקולות חיסוניות הנקראות נוגדנים. מספר צוותים דיווחו לאחרונה כי רמות הנוגדנים הללו יורדות תוך חודשיים-שלושה, מה שגורם למבוכה מסוימת. אבל ירידה בנוגדנים היא נורמלית לחלוטין לאחר שזיהום חריף שוכך, אמר ד"ר מייקל מינה, אימונולוג באוניברסיטת הרווארד. קלינאים רבים "מגרדים את הראש ואומרים, 'איזה וירוס מוזר בצורה יוצאת דופן שהוא לא מוביל לחסינות חזקה', אבל הם טועים לחלוטין'", אמרה ד"ר מינה. "אין יותר ספר לימוד מזה".
דמיינו את זה: "מולקולות חיסוניות שנקראות נוגדנים". הטיימס כותב כאילו הוא מציג כאן מילת אוצר מילים חדשה, למרות שכוחותיו של ג'ורג' וושינגטון הבינו את הנקודה ורדפו באופן מסוכן אחר טכניקות חיסון נגד אבעבועות שחורות.
אז בואו נחשוב על זה. אתה מקבל את וירוס C-19, אתה מתגבר על זה (כמו 99.8% לעשות, במיוחד אנשים בריאים) ואז אתה מקבל הגנה מפני וירוס זה וירוסים דומים אפשריים אחרים לזמן מה. מערכת החיסון שלך משתפרת. האבולוציה המשותפת בת מיליון השנים של בני אדם ווירוסים עושה צעד נוסף בכיוון ההתקדמות. המשמעות: במקום לרוץ ולהסתתר, אולי יש כאן קצת אומץ מושכל מבחינה מדעית.
כן, אבל אם זה נכון, האם אפידמיולוגים מוסמכים ומוסמכים לא היו אומרים זאת? מתברר כי רבים הם. הם פשוט לא מקבלים שימוע כי התקשורת והפוליטיקאים מתעלמים מהם.
אחד הקולות האמיצים והחכמים כאן הוא סונטרה גופטה, הפרופסור לאפידמיולוגיה תיאורטית שמוביל צוות מלא של מומחים באוניברסיטת אוקספורד.
ההבנה שלה כל כך עמוקה שהיא הציעה, בראיון, תזה מרתקת לגבי מדוע מגפת השפעת של 1918 הייתה המגפה הקטסטרופלית האחרונה שראינו בעולם המודרני.
טענתו של גופטה היא שכאשר אנו חיים בשבטים מבודדים המוגנים מפני חשיפה, אותם אנשים הופכים בהדרגה לחלשים ופגיעים יותר. הפתוגן הלא נכון מגיע בזמן הלא נכון והאנשים לא היו מוכנים אליו ביולוגית. זה מחסל אותם בדרכים מזעזעות. אבל עם הקפיטליזם המודרני הגיע סופו של בידוד סטרילי כזה. זה נתן לנו שיטות חדשות של נסיעה, ערבוב, שיוך, תנועה, ומכאן הוביל לחשיפה רבה יותר למחלות ולנוגדנים הנובעים מכך. לפיכך, זה לא רק טיפולים טובים יותר וחיסונים שעזרו לנו לכבוש כמה מגיפות אלא חיסונים עצמם. ארגז הכלים הביולוגי שלנו למלחמה במחלות השתפר פשוט באמצעות נסיעות, סחר ומסחר גלובלי.
אני מצטט את גופטה באריכות, החל מההדרכה שלה על חסינות לנגיף 101 שהושגה במהלך המאה שעברה ונשכחה באופן מוזר במאה זו:
הנושא המעניין הנוסף שפתאום הבנתי עם האיום המסוים הזה, הוא שאנשים מתייחסים אליו כמו לאסון חיצוני, כמו הוריקן או צונאמי, כאילו אתה יכול לחבוט בפתחים וזה ייעלם בסופו של דבר. זה פשוט לא נכון. המגיפה היא מערכת יחסים אקולוגית שעלינו לנהל בינינו לבין הנגיף. אבל במקום זאת, אנשים מסתכלים על זה כדבר חיצוני לחלוטין.... זה ציר המחלות, אבל אז יש את הציר החברתי-כלכלי, שהתעלמו ממנו. אבל יש גישה שלישית, אסתטית, שהיא על איך אנחנו רוצים לחיות את חיינו. אנחנו סוגרים את עצמנו לא רק בפני המחלה, אלא בפני היבטים אחרים של היותנו בני אדם...
אני חושב שהפשרה היא מאוד קיצונית. ברור שהביטוי הקיצוני ביותר של הפשרה הזו הוא 23 מיליון האנשים שיידחפו אל מתחת לקו העוני כתוצאה מהגישה הזו. העלויות לאמנויות הן לדעתי גם עמוקות להפליא - התיאטראות וכל שאר הצורות של אמנות הבמה. אבל גם אמנות החיים האינהרנטית, שלדעתי נפגעת.
מעשי חסד מתבטלים. מישהו אמר לי אתמול שאמא שלהם אמרה להם "בבקשה אל תחזרו הביתה, אתם הולכים להרוג אותנו"....
עכשיו אני רואה שאנשים צעירים מבועתים, למרות שהם מבינים שהסיכון לעצמם נמוך, שהם עלולים להדביק חבר שייתן את זה לסבא וסבתא שלהם. שרשרת האשמה הזו ממוקמת איכשהו לאדם במקום להיות מופצת ומשותפת.
אנחנו צריכים לחלוק את האשמה. אנחנו צריכים לחלוק את האחריות. ואנחנו צריכים לקחת על עצמנו סיכונים מסוימים כדי למלא את ההתחייבויות שלנו ולקיים את החוזה החברתי. אז אני רוצה שהפוליטיקאים יזכירו לאנשים את זה, כי זה מה שהם נבחרו לעשות - לראות את החוזה החברתי מתנהל כראוי....
זה מאוד קשה. אני חושב שאין מה לעשות חוץ מלהזכיר לאנשים שזה לא רק פוריטני, אלא מוטעה. כי למעשה, הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להפחית את הסיכון לאנשים הפגיעים באוכלוסייה היא, עבור אלה מאיתנו שמסוגלים לרכוש חסינות עדר, לעשות את זה.
גם אם יש קצת סיכון. אני בן 55, יש סיכון קל שם בחוץ. אבל אני אהיה מוכן לקחת את זה, בדיוק כמו שאני עושה עם שפעת. יש סיכון שאני עלול למות משפעת, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון הזה, כי אני יודע שאם לא אעשה זאת אז שפעת תופיע כמו קודם, היא תיכנס לאוכלוסייה של אנשים תמימים מבחינה חיסונית, ואז יהיה סיכון גבוה להדבקה שתהיה לה השפעה לא פרופורציונלית על המגזר הפגיע באוכלוסייה.
אולי הדרך להתמודד עם זה עכשיו היא לומר, בעצם, לא רק שזה דבר טוב לצעירים לצאת לשם ולהיות חסינים, אלא שזו כמעט חובתם. זו דרך לחיות עם הנגיף הזה. ככה אנחנו חיים עם וירוסים אחרים. שפעת היא בבירור וירוס מסוכן מאוד, אבל הסיבה שאנחנו לא רואים יותר מקרי מוות משפעת מדי שנה היא כי, באמצעות חסינות עדר, רמות ההדבקה נשמרות לרמה נמוכה ככל שאנחנו יכולים לקבל....
עכשיו לעוד על הקסם היפה לכאורה של חסינות עדר, אשר לאחרונה הוערך ב 10-20%:
[חסינות עדר היא] מונח טכני לשיעור האוכלוסייה שצריך להיות מחוסן כדי למנוע את התפשטות המחלה, שהוא המושג המרכזי בחיסונים. זהו מושג אפידמיולוגי בסיסי, שברור כי הוא חתר תחתיו. אני מניח שהעובדה שהוא כולל את המילה עדר הקלה עליו.
האמת היא שחסינות עדר היא דרך למנוע מאנשים פגיעים למות. זה מושג על חשבון כמה אנשים מתים, ואנחנו יכולים לעצור את זה על ידי מניעת המעמד הפגיע בתהליך. במצב אידיאלי, הייתם מגנים על הפגיעים כמיטב יכולתכם, נותנים לאנשים לנהל את עסקיהם, מאפשרים לחסינות עדר להצטבר, מוודאים שהכלכלה לא תקרוס, מוודאים שהאמנויות נשמרות ומוודאים שאיכויות של חסד וסובלנות נשארות במקומן.
אנחנו חיים, כך נראה, במצב הטרור הזה. כן, נסיעות בינלאומיות מקלות על כניסת ההדבקה, אבל מה שהיא גם עושה זה שהיא מביאה חסינות.
ולבסוף להשלכות על ההיסטוריה ועל האופן שבו הקפיטליזם הגלובלי גם סיים את הבידוד הסטרילי שלנו, אבל גם הביא לנו חסינות ביולוגית וחיים ארוכים יותר.
למה אנחנו כבר לא מקבלים מגפות שפעת? כי לפני 1918 לא היו מספיק נסיעות בינלאומיות או צפיפות של אנשים כדי לשמור על שפעת כסוג של דבר עונתי זה עכשיו. כיסים של אנשים לא מחוסנים היו מצטברים, ואז הם היו נהרסים.
זה היה הדפוס עד סוף מלחמת העולם הראשונה. מאז, רבות מהמחלות הללו הפכו אנדמיות. כתוצאה מכך אנחנו הרבה יותר חשופים למחלות בכלל ולפתוגנים קשורים, כך שאם משהו חדש מגיע אנחנו במצב הרבה יותר טוב ממה שהיינו אם לא הייתה לנו איזושהי חשיפה אליו.
אם הקורונה הייתה מגיעה למקום שבו לא הייתה לנו חשיפה לקורונה לפני כן, היינו עלולים להיות במצב הרבה יותר גרוע. כמו כן, נראה כי בנוסף להגנה מפני מחלה קשה כתוצאה מחשיפה לנגיפי קורונה קשורים, נראה כי חלק מאיתנו עמידים בפני זיהום.
אלה פשוט חדשות פנטסטיות, למעשה. אני מקווה שזה יתאחד ברמה מדעית, מעבדתית. אנחנו בעצמנו בוחנים כיצד נוגדנים לנגיפי קורונה עונתיים יכולים להשפיע על ההגנה מפני זיהומים ומחלות.
אולי נוכל לבנות תמונה שתרגיע את הציבור שבעצם הרבה יותר טוב לנו להיחשף לקורונה הקשורים. אנחנו נמצאים במקום טוב יותר להילחם בזיהום הזה ממה שחשבנו בפועל.
אפשר היה לחשוב שהשקפתה של הפרופסור המלומדת הזאת, שהוצעה מתפקידה באוניברסיטה אולי היוקרתית ביותר בעולם, תשפיע במידה מסוימת על התקשורת והפוליטיקה. ההשלכות של מה שהיא אומרת הן לא רק שהסגרים שגויים. לא רק שהסגרים חסרי טעם. היא הולכת רחוק יותר: הם הופכים אותנו לפחות בריאים, ונוקטים צעדים כדי להחזיר את התקדמות הבריאות שעשינו במשך מאה שנים של נסיעות, ערבוב וקשרים מסחריים קרובים.
ההשלכות של השקפתו של גופטה – וההיפוך של נרטיב הריצה וההסתרה, מקלט במקום – מציעים דרך חדשה ומבטיחה להבין את הקשר בין הקפיטליזם המודרני לבין השיפורים הדרמטיים בבריאות האדם שחווינו במשך יותר ממאה שנה. זה גם שולח התלקחות אזהרה: אם נישאר במסלול הנוכחי של הסתתרות וניסיון חסר תוחלת לדכא את הנגיף, נסיים להפוך את החברה כולה לענייה יותר הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית וגם לספק מכה מסוכנת לבריאות הביולוגית שלנו.
ג'פרי א. טאקר
ג'פרי א. טאקר הוא מנהל המערכת של המכון האמריקאי למחקר כלכלי. הוא מחברם של אלפים רבים של מאמרים בעיתונות המלומדת והפופולרית ושמונה ספרים ב-5 שפות, האחרון שבהם "השוק אוהב אותך". הוא גם העורך של "המיטב של מיזס". הוא מרבה לדבר על נושאים של כלכלה, טכנולוגיה, פילוסופיה חברתית ותרבות. ג'פרי זמין לדיבור ולראיונות באמצעות הדוא"ל שלו. Tw | FB | לינקדאין
.png){kind=icon}
