"תסביך אדיפוס של נתנאל ברנדן" מאת סוזן לאב בראון

בגלל שזה כל כך מטלטל ופרובוקטיבי, היצירה של בראון על המיניות של ברנדן היא החלק הזכור ביותר בקטע הפתיחה. אפילו הכותרת שלו – "תסביך אדיפוס של נתנאל ברנדן" – מעוררת מחלוקת.

בראון עוסקת בספר זיכרונותיו של ברנדן, "יום הדין: שנותיי עם איין ראנד". "אני", היא אומרת, "מתעניינת בעיקר באמת הנרטיבית שברנדן עצמו בנה ובאופן שבו היא מתאימה את עצמה לפרשנות אדיפלית". אף על פי שברנדן היה פסיכולוג, או אולי משום שהיה כזה, הפנייה של בראון לפרויד נראית הולמת ומפתיעה כאחד. פרויד, כמו ברנדן וראנד, התחנך בפילוסופיה. אבל התיאוריות האדיפליות של פרויד נותרו חלוקות ושנויות במחלוקת, שלא לדבר על התנגדותם של ברנדן ושל ראנד גם יחד. לפחות מאז פרסומו של ריצ'רד וובסטר על "מדוע פרויד טעה" ב-1995, וכנראה הרבה קודם לכן, הקונצנזוס בקרב הפסיכולוגים קבע כי התיאוריות של פרויד, רבות מהן ממילא, הוכפשו. עם זאת, בראון נותנת להם ביטוי מלא וחד משמעי ביחסה לברנדן.

לאחר שהשאיר מאחוריו את הבמה הפאלית, הנגועה בחרדת סירוס לא מודעת, המתעוררת על ידי אמו האוהבת ומאוימת על ידי קרבתה הנאמנה לאביו, הילד הגברי המתפתח מינית, בפרדיגמה של פרויד, מדחיק את רגשותיו כלפי אמו או מעביר אותם לנקבה אחרת, כזו שמתאימה יותר לעיסוק. כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות, רגשותיו הנרגשים כלפי אמו מתחדשים; אם לא ייפתרו, הם עלולים לגרום בסופו של דבר לנוירוזה של מבוגרים, הזיכרון הדועך של האם הצעירה הבלתי מושגת והאידיאלית המשמשת כקיבעון הבלתי נמנע המטשטש תפיסות של המציאות. ההצעות הנושאיות של תוכנית פרוידיאנית זו מאפיינות את גישתו המוזרה של בראון לברנדן.

העובדה שברנדן יתאר את אמו בחיבה בספר זיכרונותיו לא צריכה להפתיע. בהיעדר כל עדות להתעללות או הזנחה, סביר להניח שרוב הזכרים הבוגרים ביטאו אהבה לאמהות שלהם ומסירות אליהן. השאלה אם רגשות אלה עולים לכדי משיכה מינית אדיפלית במובן הפרוידיאני פתוחה לדיון. ברנדן היה פסיכולוג ולכן כתב עם אוצר מילים ספציפי לדיסציפלינה שלו. "אחת התוצאות של ההדחקה שלי", אמר, "היתה שלפעמים לא ראיתי שבנות שאהבתי החזירו לי את הרגשות". בראון קולט את המילה "הדחקה", ומשער על "רגשותיו הלא פתורים של ברנדן כלפי אמו" שכללו את "רגשותיו כלפי אביו". או שבראון נאחזת במשהו, או שהיא קוראת ומגזימים במה שהיה בסך הכל סיפור על תקרית מתבגרת רגילה ללא משמעות סמלית. הערך של הניתוח של בראון על ציון זה הוא בעל ערך רק כמו שהתיאוריות של פרויד אמינות.

ברנדן עזב את בית הוריו כשסיים את לימודיו בתיכון, כמקובל אצל צעירים בגיל זה. בראון רואה במעבר הטבעי הזה את פעולתו הבשרית של כוח אדיפלי שמסביר, בין השאר, את מערכת היחסים המתפתחת שלו עם ברברה ויידמן, שהפכה לאשתו הראשונה. בראון טוען כי באמצעות ברברה, ברנדן "הכניס את עצמו למשפחה פונדקאית, ומתוך כך ניסה לבנות משפחה אידיאלית שבתוכה יוכל סוף סוף לפתור את התסביך האדיפלי שלו". כך קרה שברנדן קרא את "ראש המזרקה" בתקופה זו של פנטזיה וגירוי פסיכו-מיניים לכאורה, ובראון מייחס את התעניינותו ברומן, לא לסוכנות, לרצון, לאינטליגנציה או לסקרנות שלו, אלא לקיבעונות מיניים אינסטינקטיביים שרובם לא היו בשליטתו וכפופים לאירועים אקראיים ולמערכות יחסים מקריות, כמו זו עם ראנד ובעלה, פרנק אוקונור.

התיאוריה של בראון על "שלב איברי המין" של ברנדן (מונח פרוידיאני שהיא נמנעת ממנו) מעלה שאלות מרתקות: האם ראנד ואו'קונור – שהיו בערך בגיל הוריו של ברנדן – היו פונדקאיות למשפחתו המולדת של ברנדן שעליהן הוא יכול היה להקרין את האנרגיות המיניות שלו? האם יחסיו של ברנדן עם ברברה שיחזרו את משחקי הכוח בין אביו לאמו? האם ברנדן ניסה לדחוק את או'קונור כילד זכר במאבקי הבמה הפאליים דרך יריבותו עם אביו? האם מסירותו של ראנד לאטלס משך בכתפיו הן לברנדן והן לאו'קונור הייתה איתות לכך שברנדן השיג שוויון מיני עם ראנד תוך שהוא מחליף את או'קונור כעניין הרומנטי של ראנד?

בראון טוען כי באמצעות הרומן שלו עם ראנד, "ברנדן למעשה שכב עם 'אמו' והביס את 'אביו'". מסקנות מעוררות אלה ואחרות מדגימות כיצד בראון מספקת נקודת מבט ייחודית ומסקרנת גם אם ההשערות הפסיכולוגיות שלה בסופו של דבר אינן ניתנות לבדיקה ולכן אינן ניתנות להוכחה. מעריציו של ראנד עשויים להסתבך עם הצגתו של בראון את ראנד כנזקק יותר ויותר ותלוי ברגשותיו של ברנדן ככל שהוא התרחק ממנה. הם אולי לא יאהבו את המאמץ להשליך פרדיגמות פרוידיאניות על חוויות אנושיות מסובכות מזמן. אבל הם לא יכולים להכחיש את המגנטיות של הניתוח של בראון.

מאמר זה הוא הפרק השני בסקירתו של אלן מנדנהול על הגיליון האחרון של כתב העת ללימודי איין ראנד. קרא את הפרק הראשון שלו כאן.

אודות הכותב:

אלן מנדנהול

אלן מנדנהול הוא דיקן עמית בבית הספר למשפטים ע"ש תומאס גוד ג'ונס ומנהל בפועל של מרכז בלקסטון אנד בורק למשפט וחירות. בקרו באתר האינטרנט שלו בכתובת AllenMendenhall.com. סקירה זו נהנתה מההצעות והתיקונים של סלייד מנדנהול, שלמרות שסיפק עצות הכרחיות, אינו אחראי לכל דעה המובעת כאן.

‍