הביתהאתיקה בצד ההיצעחינוךאוניברסיטת אטלס
לא נמצאו פריטים.
אתיקה בצד ההיצע

אתיקה בצד ההיצע

|
October 20, 2010

March 2001 -- A writer suffering from clinical depression finds relief from Prozac. Realizing how profoundly the drug's inventor has affected her life, she sets out to find him. But she is disappointed when she finally tracks down Bryan Molloy, a scientist at Eli Lilly. "How does it make you feel, I asked, to know that you have helped people? . . . 'I just wanted to do it for the intellectual high,' he said. 'It looked like scientific fun.' Reality is rarely what we imagine. Great and noble things do not always happen for great and noble reasons."

The story is a perfect illustration of what's wrong with altruism as a moral code. Bryan Molloy helped create a drug that millions have used to flee the dark nights of their souls. For the altruist mindset, however, the fact that he aimed only to satisfy his own curiosity makes the benefits to others irrelevant and his achievement unworthy of praise.

This blind spot springs from the assumption that the basic moral choice we face in life is self versus others. It is an ancient assumption. Conventional moral codes were forged in a pre-industrial era, when most people lived in societies based on ties of family and tribe. Producing food and other goods was largely a matter of routine, with little scope for the exercise of thought and imagination and little prospect of increasing output. Since the pool of wealth was more or less fixed, the key question was how to distribute it. Living in close dependence on their fellows, people survived the hard times by sharing, and at all times feared that the strong and rapacious would take more than their share. In the circumstances, it was not implausible to regard sacrifice, compassion, and mutual support, at least within the tribe, as important virtues.

With the Industrial Revolution and the emergence of complex economies, however, two facts have become blindingly obvious. The first is that production is not a routine task; the scope for employing man's highest powers of creativity, daring, and commitment is unlimited. The second is that wealth is not a fixed quantity; it can be expanded continuously through invention, trade, and investment; one person's success does not come at the expense of others, as long they cooperate and trade with each other freely. These facts may not have been obvious at the dawn of civilization. Now they are.

Economists have understood them for over two centuries, but moralists have not caught up. At a time when human intelligence is transforming the world at an accelerating pace, creating wealth on a scale undreamt of in human history, people still operate with the moral perspective of tribes eking out their existence.

Altruism is a demand-side ethic, based on the view that the distribution of goods is the fundamental issue in ethics and that the needy have first claim on goods. In defending egoism, Ayn Rand did not merely defend a new standard for the beneficiary of one's actions. She completely recast the framework of debate by denying that distribution is the fundamental issue.

Rand was the first thinker, to my knowledge, who proposed a genuine supply-side ethic. She recognized that achievement, not suffering, is the central fact of human existence. She honored the act of creating value above the act of giving it away. Pride of place in her moral code went to the virtues that make achievement possible--rationality, courage, productiveness, pride--rather than the virtues of benevolence to others. She was impatient with the altruists' obsession about whether a person is acting for himself or others. People have a right to live for themselves, and a creator has a right to the value he creates; that's a matter of justice. Still, when people are free to create, one person's gain does not come at another's expense; everyone benefits. But it is the act of achievement, from which those benefits flow, that deserves our highest moral honor.

The career of Michael Milken illustrates what is at stake here. In the 1970s and 1980s, Milken developed a market for high-yield ("junk") bonds, which he then used to capitalize innovative companies and to finance the takeover and restructuring of ailing ones. In the late 1980s, he was targeted in a high-profile investigation of Wall Street and eventually served two years in prison for alleged securities violations. His defenders and publicity people tried to counter public animus against him by citing the time and personal effort he devoted to education, medical research, and other philanthropic activities. But they could not overcome the perception of Milken as a symbol of "the decade of greed." That perception is still alive, and probably explains why he did not get one of President Clinton's last-minute pardons.

Imagine how different things would have been in a culture that valued achievement rather than sacrifice. To dramatize the difference, I once compared Michael Milken with Mother Teresa (on John Stossel's program "Greed"). Mother Teresa is the emblem of altruism: raising money for the poor and sharing their plight. She has a saintly aura not because of her works, strictly speaking--other philanthropists have done more--but because she is seen as deliberately sacrificing herself. She has cut corners at times, strong-arming donors and making deals with corrupt governments, but these flaws are easily excused as excesses of a noble soul.

In a supply-side culture, Michael Milken would possess that aura of nobility. Even if the allegations against him are true, they would count as no more than flaws of excessive zeal for creating wealth. What would be remembered and celebrated would be the new technologies he funded, the part he played in the spectacular economic boom of the 1980s, the foundation he laid for the information economy of the 1990s. He would be admired for his mind, energy, and vision. It would be a compliment, a moral tribute, for a creator to be compared with him.

The cultural change that Objectivists seek is nothing less than this.

This article was originally published in the March 2001 issue of Navigator magazine, The Atlas Society precursor to The New Individualist.

David Kelley earned his Ph.D. in philosophy from Princeton University in 1975, and later taught cognitive science and philosophy at Vassar College and Brandeis University. His articles on social issues and public policy have appeared in Harpers, The Sciences, Reason, Harvard Business Review, The Freeman, and elsewhere. His books include  Unrugged Individualism: The Selfish Basis of Benevolence; The Contested Legacy of Ayn Rand; The Evidence of the Senses, and The Art of Reasoning, one of the most widely used logic textbooks in the country. Kelley is founder and executive director of The Atlas Society.

TNI articles by David Kelley          Atlas Society articles by David Kelley

דיוויד קלי

אודות הכותב:

דיוויד קלי

דיוויד קלי הוא המייסד של אגודת האטלס. פילוסוף מקצועי, מורה ומחבר רבי מכר, הוא היה חסיד מוביל של אובייקטיביזם במשך יותר מ -25 שנה.

גוגל פלוס

David Kelley Ph.D
About the author:
David Kelley Ph.D

David Kelley founded The Atlas Society (TAS) in 1990 and served as Executive Director through 2016. In addition, as Chief Intellectual Officer, he was responsible for overseeing the content produced by the organization: articles, videos, talks at conferences, etc.. Retired from TAS in 2018, he remains active in TAS projects and continues to serve on the Board of Trustees.

קלי הוא פילוסוף, מורה וסופר מקצועי. לאחר שקיבל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת פרינסטון בשנת 1975, הוא הצטרף למחלקה לפילוסופיה של מכללת ואסאר, שם לימד מגוון רחב של קורסים בכל הרמות. הוא גם לימד פילוסופיה באוניברסיטת ברנדייס והרצה לעתים קרובות בקמפוסים אחרים.

כתביו הפילוסופיים של קלי כוללים יצירות מקוריות באתיקה, אפיסטמולוגיה ופוליטיקה, ורבות מהן מפתחות רעיונות אובייקטיביסטיים לעומק חדש ולכיוונים חדשים. הוא מחבר הספר "ראיות החושים", מסה באפיסטמולוגיה; אמת וסובלנות באובייקטיביזם, בנושאים בתנועה האובייקטיביסטית; אינדיבידואליזם בלתי מרוסן: הבסיס האנוכי של נדיבות; ו "אמנות ההנמקה", ספר לימוד נפוץ ללוגיקה מבוא, הנמצא כעת במהדורה החמישית שלו.

קלי הרצתה ופרסמה במגוון רחב של נושאים פוליטיים ותרבותיים. מאמריו בנושאים חברתיים ומדיניות ציבורית הופיעו ב" הארפרס", "המדעים", "התבונה", "הרווארד ביזנס ריוויו", "פרימן", "על עקרון" ובמקומות אחרים. במהלך שנות ה-80 הוא כתב לעתים קרובות עבור Barrons Financial and Business Magazine בנושאים כמו שוויון, הגירה, חוקי שכר מינימום וביטוח לאומי.

ספרו " חיים של עצמו: זכויות הפרט ומדינת הרווחה" הוא ביקורת על הנחות היסוד המוסריות של מדינת הרווחה והגנה על חלופות פרטיות השומרות על האוטונומיה, האחריות והכבוד של הפרט. הופעתו בספיישל ABC/TV של ג'ון סטוסל "תאוות בצע" בשנת 1998 עוררה דיון לאומי על האתיקה של הקפיטליזם.

כמומחה בעל שם עולמי לאובייקטיביזם, הוא הרצה רבות על איין ראנד, רעיונותיה ועבודותיה. הוא היה יועץ לעיבוד הקולנועי של אטלס מושך בכתפיים, ועורך אטלס מושך בכתפיים: הרומן, הסרטים, הפילוסופיה.

 

עבודה מרכזית (נבחרת):

"מושגים וטבעים: פרשנות לתפנית הריאליסטית (מאת דאגלס ב' רסמוסן ודאגלס ג' דן אויל)", ניירות סיבה 42, מס' 1, (קיץ 2021); סקירה זו של ספר שפורסם לאחרונה כוללת צלילה עמוקה לתוך האונטולוגיה והאפיסטמולוגיה של מושגים.

יסודות הידע. שש הרצאות על האפיסטמולוגיה האובייקטיביסטית.

"עליונות הקיום" ו"האפיסטמולוגיה של התפיסה", בית הספר ג'פרסון, סן דייגו, יולי 1985

"אוניברסלים ואינדוקציה", שתי הרצאות בכנסי GKRH, דאלאס ואן ארבור, מרץ 1989

"ספקנות", אוניברסיטת יורק, טורונטו, 1987

"טבעו של הרצון החופשי", שתי הרצאות במכון פורטלנד, אוקטובר 1986

"מפלגת המודרניות", דו"ח מדיניות קאטו, מאי/יוני 2003; ונווט, נובמבר 2003; מאמר מצוטט בהרחבה על החלוקה התרבותית בין השקפות קדם-מודרניות, מודרניות (נאורות) ופוסט-מודרניות.

"אני לא חייב" (IOS Journal, כרך 6, מספר 1, אפריל 1996) ו"אני יכול ואני אעשה" (האינדיבידואליסט החדש, סתיו/חורף 2011); חתיכות נלוות על מימוש השליטה שיש לנו על חיינו כפרטים.

אתיקה
רעיונות ואידיאולוגיות