הביתההחלקים "האבודים" בראיון הפלייבוי של איין ראנדחינוךאוניברסיטת אטלס
לא נמצאו פריטים.
החלקים "האבודים" בראיון הפלייבוי של איין ראנד

החלקים "האבודים" בראיון הפלייבוי של איין ראנד

10 דקות
|
1 במרץ 2004

החודש לפני ארבעים שנה, בגיליון מרץ 1964, ראיין מגזין פלייבוי את איין ראנד.

הראיון הזה יתגלה כאירוע משמעותי עבור ראנד ועבור האובייקטיביזם. פלייבוי היה אחד הפורומים הציבוריים הראשונים בתפוצה המונית שהציעו לראנד הזדמנות להסביר את הפילוסופיה שלה ולהתייחס באריכות למגוון רחב של נושאים. היא דנה בכל דבר, החל ממטאפיזיקה, אפיסטמולוגיה ואתיקה וכלה במין, דת, פוליטיקה ואמנות. המראיין היה אלווין טופלר, לימים התפרסם כמחבר "הלם העתיד".

בתקופה שבה ספריה ורעיונותיה של ראנד זכו לעתים קרובות להכפשות ולייצוג מטעה על ידי התקשורת, טופלר ועורכי פלייבוי התייחסו אליה ברצינות ובכבוד. ההקדמה מאפיינת אותה כ"בין הקולות האינטלקטואליים הבולטים ביותר – והחשובים ביותר – באמריקה כיום". ובתקופה שבה ראנד עדיין לא פרסמה ספרי עיון, הראיון שימש כאחת ההצהרות המקיפות הטובות ביותר של דעותיה.

בטוויסט שחלקם אולי מצאו לנכון ואחרים לא מתאים, עטיפת הגיליון הציגה מאמר ציורי: "בנות רוסיה ומדינות מסך הברזל".

למרות שראנד הייתה מכחישה זאת, פרשנים ציינו כי הדעות שהביעה מציגות אותה כנציגה מוקדמת של הפמיניזם המודרני. לכל אישה צריכה להיות קריירה, היא טענה, ובאשר לבחירת הקריירה, "מה שמתאים לגבר מתאים לאישה". כיום, ארבעה עשורים לאחר מכן, לרבים מהצהרותיה האחרות יש טבעת רלוונטית ומתוזמנת באופן מפתיע. כך, למשל, היא תקפה בחריפות את האו"ם וטענה כי לארצות הברית יש זכות מוסרית לפלוש לכל דיקטטורה.

איזו השפעה הייתה לראיון? התפוצה של פלייבוי באותה תקופה הייתה שניים וחצי מיליון, כך שהיא בוודאי הציגה את ראנד ואת רעיונותיה וספריה לקהל חדש ורחב.

אבל חייו והשפעתו של הראיון נמשכו הרבה מעבר להופעה הראשונית ההיא. הוא פורסם מחדש בשלמותו באנתולוגיות של ראיונות פלייבוי וב "הקורא הליברטריאני " מאת דוד בועז (העיתונות החופשית, 1997). ספרים ומאמרים רבים אחרים ציטטו או ציטטו אותו. הוא הודפס מחדש בצורת עלון, והוא עדיין נמכר על ידי אגודת אטלס ומכון איין ראנד. עד היום, זה נשאר מבוא קצר מצוין איין ראנד ואובייקטיביזם.

ב-Reaching for Paradise: The Playboy Vision of America (Times Books, 1978), תומאס וייר מנה נושאי ראיונות אחרים של פלייבוי – החל מסלבדור דאלי ועד ז'אן-פול סארטר – ואז הגיב: "אבל ציפור גן העדן האמיתית שטופלר צילם עבור פלייבוי ב-1964 הייתה איין ראנד , האינטלקט הנשי הראשון שקיבל קול במגזין. העלמה רנד לא אכזבה. היא שלטה בראיון עם דעות מנוסחות בחריפות שרכבו על שאלותיו של טופלר כמו האשמה של פרשים צאריים".

"הולך, הולך...!"

ב-17 בדצמבר 2003, כריסטי'ס, בית המכירות הפומביות היוקרתי של ניו יורק, ערך מכירה פומבית גדולה של יצירות אמנות, מסמכים ומזכרות של פלייבוי . האירוע היה חלק מחגיגות 50 שנה למגזין. אחד המגרשים כלל את כתבי היד המקוריים במכונת כתיבה והגהות מודפסות של הראיון של איין ראנד, יחד עם התכתבויות, תמונות ופריטים קשורים אחרים.

על ניירות אלה ביצעה רנד תיקונים ותיקונים נרחבים בכתב ידה. היא רשמה הערות ואסימונים לעורכים. היא אפילו ערכה את ההקדמה של טופלר וכתבה מחדש כמה משאלותיו יחד עם תשובותיה!

הייתי אצל כריסטי לתערוכה יום לפני המכירה הפומבית. ברגע שראיתי את המסמכים האלה, נשביתי בקסמי – והייתי נחוש בדעתי להחזיק בהם. למה? דרך הראיון הזה, בשנת 1964, בגיל שש עשרה, גיליתי את איין ראנד. כמו שכל כך הרבה אובייקטיביסטים אומרים, החיים שלי השתנו. במהלך השנים נתתי עותקים של הראיון לחברים רבים, במיוחד לאלה שעשויים להתנגד לקריאת רומן ארוך.

למחרת, אחרי כמה הצעות מחיר נמרצות, הפטיש ירד ואני יצאתי כבעלים של הארכיון המדהים הזה. כעת, חודשים ספורים לאחר מכן, באופן מקרי למדי, מלאו 40 שנה לפרסום הראיון.

אוצרות בלום

בין המניעים שלי לרכישת הארכיון, מלבד התהודה האישית שלו, הייתה ההכרה שמדובר בחומר בעל מהות וחשיבות, בעל ערך היסטורי אמיתי עבור מעריצי ראנד, חוקרים וחוקרים. לדרמה מצטרפת העובדה שמסמכים אלה היו מחוץ לעין הציבור – ולא היו ידועים לאניני הטעם של ראנד – במשך ארבעה עשורים.

מסמכים אלה לא היו זמינים לאניני הטעם של איין ראנד במשך ארבעה עשורים.

בשנים 1998 ו-2000 השתתפתי במכירות פומביות שהוקדשו לפריטי אספנות של ראנד. אף על פי שחלק מהמסמכים שהוצעו בשני האירועים הללו נראו לי מעניינים, נראה כי מעטים היו בעלי משמעות אינטלקטואלית או ספרותית רבה. רובם היו נטולי תוכן שלא התגלה או תובנות חדשות על רעיונותיו של ראנד. אבל הארכיון הזה הבטיח את זה – ואולי יותר.

מה, תהיתי, נמחק לפני הפרסום? מה אמר רנד באופן ספונטני ולאחר מכן החליט לשנות? איך היא וצוות הפלייבוי התייחסו זה לזה, ועל מה הם דנו באופן פרטי?

זו הייתה חוויה מרגשת לבחון את הארכיון בפעם הראשונה. איזה אוסף מרתק! ראיתי את התיקונים של ראנד והעורכים. הבחנתי בהבדלים רבים מהגרסה שפורסמה, כמו גם בשאלות ותשובות שהושמטו בשלמותן. כל עמוד בכתב היד ואפילו התיקונים הקטנים ביותר שעשה ראנד היו בראשי תיבות "AR".

ההוכחות הגלותיות הודבקו ברשימותיו של ראנד. אבל מהר מאוד הבנתי עד כמה אני צריכה להתמודד בזהירות עם הסדינים המזדקנים האלה, בגוון ספיה. הגהות גליי, בעידן שלפני מחשבים שולחניים ועיבוד תמלילים, היו עמודים צרים וארוכים עם טקסט הקלדה ערוך בעמודה אחת לעריכה. מכיוון שנעשה שימוש בנייר זול, חומצי, מסוג נייר עיתון, החלק היקר ביותר בארכיון זה הוא, למרבה האירוניה, כעת השברירי ביותר ונתון להידרדרות.

קטעים שלא פורסמו

בואו נסתכל על חלק מהחומר שהושמט, שפורסם כאן לראשונה. כבר בתחילת הראיון, שאלות ותשובות שנמחקו מתמקדות בנושא חשוב: האנטיפתיה הנרחבת כלפי האידיאולוגיה ככזו.

פלייבוי: פילוסופים הציעו מערכות עולמיות בעבר, לעתים קרובות עם השלכות מפחידות ומפחידות – עבדות, אינקוויזיציות, טיהורים וכו'. האם אין משהו בעצם בניית המערכת הפילוסופית שמוביל לחוסר סובלנות? האם השקפות עולם, כי הן מנסות להיות הכל כלול, כי הן כל כך מסודרות ולכאורה פשוטות, מושכות ומעודדות קנאות?

רנד: הרי אתה לא מתכוון לומר שידע ועקביות הם מסוכנים, אבל בורות וחוסר עקביות הם בטוחים? אי-רציונליות היא שמובילה לקנאות, ולחוסר עקביות שמובילה להרס. האדם לא יכול לברוח מהעובדה שהוא זקוק לפילוסופיה. השאלה היחידה היא: איזו מין פילוסופיה זו? אם אדם אחד מאמין באופן עקבי בייצור, ואדם אחר מאמין באופן עקבי בשוד, האופי וההשלכות של עקביות זו לא יהיו זהים. הזוועות שהזכרת נגרמו על ידי פילוסופיה – על ידי סוג לא נכון של פילוסופיה. הם נגרמו על ידי ההשפעה הלא רציונלית של מה, במובן כללי, אני יכול לקרוא לאסכולה האפלטוניסטית של המחשבה.

לאחר השאלות והתשובות על תפקידי נשים וקריירה, התרחשו חילופי הדברים הבאים, אותם בחרה ראנד למחוק בשלב ההוכחה. ייתכן שהיא הבינה שהיא לא ענתה על השאלה במלואה, ושלספק הסבר מלא בקצרה יהיה קשה או בלתי אפשרי.

פלייבוי: ב "אטלס מושך בכתפיים" כתבת ש"לא מבקשים ולא מעניקים את הבלתי מנוצחים". האם התכוונת שזה יכלול אהבה שלא הרוויחת, כמו גם סיוע ותמיכה חומרית שלא הרוויחת?

רנד: כן.

פלייבוי: ובכן, אם כן, מדוע אם צריכה לאהוב את תינוקה שזה עתה נולד, שעדיין צעיר מכדי לעשות משהו כדי לזכות באהבתה?

רנד: אתה לא באמת מתכוון לזה כשאלה רצינית. ראשית, אם האם היא אדם אחראי ורציונלי, אין לה תינוק במקרה; יש לה אותו מבחירה. בהתחלה, לילד יש ערך עבורה פשוט משום שהוא בן אדם שנוצר – פיזית, לפחות – על ידה. הוריו של הילד חייבים לו תמיכה עד גיל 21 החוקי, כלומר עד לזמן שבו הוא יכול לפרנס את עצמו. זוהי חובה נבחרת שהורים רציונליים מקבלים כאשר הם מחליטים להביא ילד לעולם. הם צריכים לקבל את ההשלכות של ההחלטה שלהם. אבל האם הם חייבים לאהוב את הילד? לא, לא בהכרח. זה יהיה תלוי בהערכתם את אופיו, ככל שיגדל. הוא צריך להרוויח את אהבתם – כפי שהם צריכים להרוויח את שלו.

בדיון על מין ונהנתנות נחתכו הדברים הבאים. שימו לב לפרשנות התובנה והפרובוקטיבית של ראנד לפסיכולוגיה ולמוטיבציה של המהמר הכרוני.

פלייבוי: מה לגבי פינוק מפלה וסלקטיבי בפעילויות אחרות – שתייה, למשל, או הימורים? האם זה לא מוסרי?

רנד: ראשית, אלה אינם באותה קטגוריה כמו סקס. שתייה, ככזו, אינה בלתי מוסרית, אלא אם כן אדם הוא שיכור. עצם לקיחת משקה אינה שאלה מוסרית. זה הופך להיות חוסר מוסריות רק כאשר אדם שותה עד לנקודה שבה זה מחניק ומזעזע את דעתו. כאשר אדם שותה כדי לברוח מהאחריות של להיות בהכרה, רק אז השתייה אינה מוסרית. לגבי הימורים, לא הייתי אומר שאדם שמהמר מדי פעם הוא לא מוסרי. זה יותר משחק מאשר דאגה רצינית. אבל כאשר הימורים הופכים ליותר ממשחק מזדמן, זה לא מוסרי בגלל הנחת היסוד שמניעה אותו. התשוקה להימורים נובעת מאמונתו של אדם שאין לו שליטה על חייו, שהוא נשלט על ידי הגורל, ולכן הוא רוצה להרגיע את עצמו שהגורל או המזל בצד שלו.

המסמכים בארכיון זה מכילים חומר נוסף שלא פורסם, אך הכריתות הנ"ל הן בין המעניינות ביותר. האם הקטעים שהושמטו חשפו הפתעות גדולות? לא, רנד אינו מודה, למשל, בחיבה סודית לקאנט או לקנדינסקי. ובכל זאת, תשובות אלה ואחרות שנמחקו שופכות אור על חשיבתה ונותנות לנו את דעותיה בנושאים שלא התייחסה אליהם במקומות אחרים.

שינויים אחרים

כמובן, העורכים של רנד ופלייבוי תיקנו שגיאות כתיב ופיסוק וביצעו עריכות רבות לדקדוק ולסגנון. עם זאת, רוב השינויים הללו אינם עקביים, ולא השפיעו על התוכן או על המשמעות. אבל אחד השינויים "הקטנים" שלה הוא מספר. היא ניסחה מחדש כמה משאלותיו של טופלר כדי לגרש את השאלה "אתה מרגיש...?" סלידתו של ראנד משימוש בטרמינולוגיה רגשית לתיאור פעילויות קוגניטיביות מתועדת היטב.

רנד תיקן את כל הפתיחה של הראיון, שחזר שאלות ותשובות שהעורכים חתכו, וארגן אותו מחדש לבהירות וזרימה טובות יותר. שינויים אלה, ואחרים שעשתה לאורך כל הדרך, שיפרו משמעותית את הראיון.

בתשובה לשאלה על הפוליטיקה שלה, היא אפיינה את עצמה בתחילה כאנטי-קומוניסטית. בעריכת דבריה מאוחר יותר, היו לה כנראה מחשבות שניות, היא הכתה 67 מילים, והחלה את תשובתה שפורסמה: "אני אף פעם לא מתארת את עמדתי במונחים של שליליות".

בסוף הראיון שאל טופלר את ראנד מה דעתה על העתיד והאם היא אופטימית לגבי הישרדותו של האדם. היא החזירה שאלה, ואת תשובתה, שנערכה החוצה. "האם האדם שווה את זה?" שאל טופלר. "האם האדם שווה את זה?" היא חזרה ואמרה. "מה עוד שווה משהו?" אחר כך היא שקלה מחדש וחצתה את חילופי הדברים, וסיום הראיון התפתח לצורתו שפורסמה.

הארכיון כולל את שלושת התצלומים המקוריים הממחישים את הראיון, וכן הוכחה לכיתובי התמונות. העורכים, לאחר שהקלידו מחדש ושקלו 38 ציטוטים מהראיון כמועמדים לכיתובים, הגישו לראנד את שלוש הבחירות האחרונות שלהם. היא אישרה שניים, אבל לא את השלישי: ההערה שלה על הבסת הקומוניזם באמצעות חרם כלכלי. לראנד היה רעיון הרבה יותר טוב. היא חצתה את ההצהרה הזאת וכתבה, תוך שהיא מצטטת מהראיון: "קולקטיביזם, ככוח אינטלקטואלי וכאידיאל מוסרי, מת. אבל החופש והאינדיבידואליזם, והביטוי הפוליטי שלהם, הקפיטליזם, עדיין לא התגלו". ואז היא צירפה את ראשי התיבות שלה. לקרוא את המילים החשובות האלה, המובהקות כל כך לפילוסופיה שלה, בכתב ידה, זה ריגוש לכל מעריץ של עבודתה.

כפי שדוגמאות אלה מעידות, ראנד לקח חלק פעיל באופן יוצא דופן בעיצוב הראיון בכללותו, ולא רק פעל מחדשלשאלותיו של טופלר. בעריכה שלה, לפעמים מתוקנת בכבדות, אפשר לחזות במוח גדול בעבודה.

פסק הדין של רנד

כנושאת ראיונות, ראנד הייתה ככל הנראה עקשנית כמו גיבוריה הבדיוניים. נראה שכולם התכופפו לאחור כדי להכיל אותה. הייתה לה הזדמנות לבדוק, לתקן ולאשר לפחות שלוש גרסאות לפני הפרסום. ההערות של העורך מורי פישר אליה הן תמיד מנומסות ודחויות.

לדוגמה, פישר כתבה מחדש את ההקדמה מגרסה קודמת שאישרה. "אני מקווה שההקדמה המתוקנת והמרוכזת הזו תעמוד באישורכם", כתב על ההוכחות. "אנא הרגישו חופשיים, עם זאת, לבצע כל שינוי שתרצו...." רנד לא השתכנע. היא תקפה את הגרסה החדשה בשלמותה והורתה בחומרה: "ההקדמה צריכה להיות כפי שנכתבה במקור על ידי מר טופלר וכפי שנערכה על ידינו בטלפון". במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים שבהם היא נבדלה מהעורכים, היא קיבלה את מה שרצתה.

כפי שאפילו רבים ממבקריה יסכימו, לאיין ראנד היו סטנדרטים גבוהים. היא הייתה תובענית ופרפקציוניסטית. והיא תיעבה את רוב הסיקור התקשורתי שקיבלה. אז מה הייתה דעתה על התוצאה שפורסמה?

באוסף זה נכלל מכתב שכתב רנד לפישר, מיום 14 במרץ 1964, יותר מחודש לאחר מסירת הגיליון לדוכני העיתונים ולמנויים. "אני מרוצה מאוד מהראיון בצורתו הסופית", כתבה. "אני מאמין שזה מצדיק את הקשיים של המאמצים שלנו". ארבעים שנה מאוחר יותר, אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שאכן כך היה.

לחקור:

50 שנה לפלייבוי לפרסום מחדש של ראיון איין ראנד

מאמר זה פורסם במקור בגיליון מרץ 2004 של כתב העת Navigator, The Atlas Society המבשר את האינדיבידואליסט החדש.

דון האופטמן
About the author:
דון האופטמן
רעיונותיה והשפעתה של איין ראנד