הביתהThe Witless Battle Over General Boykinחינוךאוניברסיטת אטלס
לא נמצאו פריטים.
The Witless Battle Over General Boykin

The Witless Battle Over General Boykin

|
אפריל 4, 2010

October 24, 2003 -- The crackle of small-arms fire that you hear about General William Boykin is the sound of the latest skirmish in America’s culture wars. Boykin is the Pentagon’s head of intelligence in the war on terrorism. He is also an evangelical Christian who has told church groups that Muslim terrorists hate the United States because it is a “Christian nation,” that our real enemy is not Osama bin Laden but Satan, and that we will prevail only if “we come against them in the name of Jesus.”

It gets worse. According to the Los Angeles Times reporter who broke the story, Boykin would show audiences a picture he took in Somalia after the “Blackhawk Down” fiasco in Mogadishu. Pointing to an unnatural-looking dark streak in the sky, he said, "Ladies and gentlemen, this is your enemy. It is the principalities of darkness. It is a demonic presence in that city that God revealed to me as the enemy.”

The usual suspects quickly rounded themselves up and the cultural skirmish began. Liberals denounced the general’s remarks as divisive and likely to offend Muslims worldwide, and called for his resignation. “The most important global struggle,” wrote Boston Globe columnist Ellen Goodman, “is not between one religion and another but between fanaticism and tolerance.” Conservatives rushed to Boykin’s defense. Not only does he have the right to express his religious conviction, they argued, but he is also right that America is a Christian nation, engaged in a war against evil.

Following the culture wars is usually interesting. It is often infuriating. But in this case, it’s just embarrassing. The mark of the devil over Mogadishu? And this from a man in charge of military intelligence?

The problem here is not intolerance, divisiveness, or extremism. It is rank irrationality. The whole exchange is another tiresome example of a false dichotomy: dogmatism vs. relativism. Conservatives are right that liberals are afraid to assert the truth of their convictions. Liberals are right that conservatives are claiming truth for sectarian religious dogmas—and rightly alarmed that they invoke those dogmas to justify war.

What both sides ignore is the alternative of reason and rational certainty. When Islamic terrorists attack us out of hatred for our secular way of life, our pursuit of happiness, our wealth and productive achievements, it is reason—not Jesus—that tells us they are viciously and objectively wrong. And reason tells us that we are objectively right in responding with force.

Earth to General Boykin and his conservative allies: You are defending a country founded in the Enlightenment, the era when reason was finally recognized as the arbiter of truth. You are relying on America’s vast wealth, created by people who used their minds, not their prayers, to work and produce. You are employing sophisticated military technology created by scientists whose highest commitment is to facts, observation, logic, and proof. You would not count on incantations or sacred texts to find bin Laden’s cave. How can you rely on such means to justify your cause?

Earth to Ellen Goodman and her liberal co-ideologists: You are living in a country founded in the Enlightenment, by men who believed in the power of reason to find the truth and create a good society. The tolerance you enjoy is not an ultimate value; it is a means to an end, an enabling condition for peaceful cooperation and the rational exchange of ideas. If peace and reason are not objective values, worth defending when attacked, then you have no case for tolerance in the first place. And to judge by your vehement antipathy to dogmatism, you’re really not willing to tolerate that, are you?

The next time one of these skirmishes begins—whether it’s the Ten Commandments in a courtroom, the Pledge of Allegiance, or a leader’s invocation of faith—could we try to avoid another such witless battle?

דיוויד קלי, Ph.D.
About the author:
דיוויד קלי, Ph.D.

דיוויד קלי ייסד את אגודת אטלס בשנת 1990 וכיהן כמנכ"ל עד 2016. בנוסף, כמנהל אינטלקטואלי ראשי, הוא היה אחראי לפיקוח על התכנים המופקים על ידי הארגון: מאמרים, סרטונים, הרצאות בכנסים וכו '. פרש מ-TAS בשנת 2018, הוא ממשיך להיות פעיל בפרויקטים של TAS וממשיך לכהן בחבר הנאמנים.

קלי הוא פילוסוף, מורה וסופר מקצועי. לאחר שקיבל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת פרינסטון בשנת 1975, הוא הצטרף למחלקה לפילוסופיה של מכללת ואסאר, שם לימד מגוון רחב של קורסים בכל הרמות. הוא גם לימד פילוסופיה באוניברסיטת ברנדייס והרצה לעתים קרובות בקמפוסים אחרים.

כתביו הפילוסופיים של קלי כוללים יצירות מקוריות באתיקה, אפיסטמולוגיה ופוליטיקה, ורבות מהן מפתחות רעיונות אובייקטיביסטיים לעומק חדש ולכיוונים חדשים. הוא מחבר הספר "ראיות החושים", מסה באפיסטמולוגיה; אמת וסובלנות באובייקטיביזם, בנושאים בתנועה האובייקטיביסטית; אינדיבידואליזם בלתי מרוסן: הבסיס האנוכי של נדיבות; ו "אמנות ההנמקה", ספר לימוד נפוץ ללוגיקה מבוא, הנמצא כעת במהדורה החמישית שלו.

קלי הרצתה ופרסמה במגוון רחב של נושאים פוליטיים ותרבותיים. מאמריו בנושאים חברתיים ומדיניות ציבורית הופיעו ב" הארפרס", "המדעים", "התבונה", "הרווארד ביזנס ריוויו", "פרימן", "על עקרון" ובמקומות אחרים. במהלך שנות ה-80 הוא כתב לעתים קרובות עבור Barrons Financial and Business Magazine בנושאים כמו שוויון, הגירה, חוקי שכר מינימום וביטוח לאומי.

ספרו " חיים של עצמו: זכויות הפרט ומדינת הרווחה" הוא ביקורת על הנחות היסוד המוסריות של מדינת הרווחה והגנה על חלופות פרטיות השומרות על האוטונומיה, האחריות והכבוד של הפרט. הופעתו בספיישל ABC/TV של ג'ון סטוסל "תאוות בצע" בשנת 1998 עוררה דיון לאומי על האתיקה של הקפיטליזם.

כמומחה בעל שם עולמי לאובייקטיביזם, הוא הרצה רבות על איין ראנד, רעיונותיה ועבודותיה. הוא היה יועץ לעיבוד הקולנועי של אטלס מושך בכתפיים, ועורך אטלס מושך בכתפיים: הרומן, הסרטים, הפילוסופיה.

 

עבודה מרכזית (נבחרת):

"מושגים וטבעים: פרשנות לתפנית הריאליסטית (מאת דאגלס ב' רסמוסן ודאגלס ג' דן אויל)", ניירות סיבה 42, מס' 1, (קיץ 2021); סקירה זו של ספר שפורסם לאחרונה כוללת צלילה עמוקה לתוך האונטולוגיה והאפיסטמולוגיה של מושגים.

יסודות הידע. שש הרצאות על האפיסטמולוגיה האובייקטיביסטית.

"עליונות הקיום" ו"האפיסטמולוגיה של התפיסה", בית הספר ג'פרסון, סן דייגו, יולי 1985

"אוניברסלים ואינדוקציה", שתי הרצאות בכנסי GKRH, דאלאס ואן ארבור, מרץ 1989

"ספקנות", אוניברסיטת יורק, טורונטו, 1987

"טבעו של הרצון החופשי", שתי הרצאות במכון פורטלנד, אוקטובר 1986

"מפלגת המודרניות", דו"ח מדיניות קאטו, מאי/יוני 2003; ונווט, נובמבר 2003; מאמר מצוטט בהרחבה על החלוקה התרבותית בין השקפות קדם-מודרניות, מודרניות (נאורות) ופוסט-מודרניות.

"אני לא חייב" (IOS Journal, כרך 6, מספר 1, אפריל 1996) ו"אני יכול ואני אעשה" (האינדיבידואליסט החדש, סתיו/חורף 2011); חתיכות נלוות על מימוש השליטה שיש לנו על חיינו כפרטים.

לא נמצאו פריטים.
לא נמצאו פריטים.