Dr. Richard M. Salsman is a professor of political economy at Duke University, founder and president of InterMarket Forecasting, Inc., a senior fellow at the American Institute for Economic Research, and senior scholar at The Atlas Society. In the 1980s and 1990s he was a banker at the Bank of New York and Citibank and an economist at Wainwright Economics, Inc. Dr. Salsman has authored five books: Breaking the Banks: Central Banking Problems and Free Banking Solutions (1990), The Collapse of Deposit Insurance and the Case for Abolition (1993), Gold and Liberty (1995), The Political Economy of Public Debt: Three Centuries of Theory and Evidence (2017), and Where Have all the Capitalists Gone?: Essays in Moral Political Economy (2021). He is also author of a dozen chapters and scores of articles. His work has appeared in the Georgetown Journal of Law and Public Policy, Reason Papers, the Wall Street Journal, the New York Sun, Forbes, the Economist, the Financial Post, the Intellectual Activist, and The Objective Standard. He speaks frequently before pro-liberty student groups, including Students for Liberty (SFL), Young Americans for Liberty(YAL), Intercollegiate Studies Institute (ISI), and the Foundation for Economic Education (FEE).

ד"ר סלסמן הוא בעל תואר ראשון במשפטים וכלכלה ממכללת בודואן (1981), תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת ניו יורק (1988) ודוקטורט בכלכלה פוליטית מאוניברסיטת דיוק (2012). את האתר האישי שלו ניתן למצוא בכתובת https://richardsalsman.com/.

עבור אגודת אטלס, ד"ר סלסמן מארח וובינר חודשי של Morals & Markets , הבוחן את הצמתים בין אתיקה, פוליטיקה, כלכלה ושווקים. תוכלו למצוא כאן גם קטעים מהשתלטות האינסטגרם של סלסמן שניתן למצוא באינסטגרם שלנו מדי חודש!

מאמרים אחרונים (סיכומים)

מדינות מוכרות שכר דירה מושחתות יותר ועשירות פחות -- AIER, 13 במאי 2022

בתחום הכלכלה הפוליטית בעשורים האחרונים הושם דגש חשוב ובעל ערך על "חיפוש שכר דירה", המוגדר כקבוצות לחץ הפועלות למען (ומקבלות) טובות הנאה מיוחדות (המוענקות לעצמן) ועל אי-טובות הנאה (המוטלות על יריביהן או אויביהן). אבל חיפוש שכר דירה הוא רק הצד המבוקש של העדפה פוליטית; צד ההיצע הפחות מודגש - קוראים לזה מכירת שכר דירה - הוא המסית האמיתי. רק למדינות יש את הכוח ליצור טובות הנאה פוליטיות סכום אפס, סלידה ומקורבים. הקרוניזם אינו מותג של קפיטליזם, אלא סימפטום של מערכות היברידיות; מדינות התערבותיות המשפיעות במידה רבה על התוצאות הסוציו-אקונומיות מזמינות באופן פעיל לובי על ידי אלה המושפעים ביותר ויכולים להרשות זאת לעצמם ביותר (העשירים והחזקים). אבל הבעיה השורשית של העדפה היא לא של תובענים שמשחדים, אלא של ספקים שסוחטים. 'קפיטליזם מקורב' הוא סתירה בוטה, תחבולה להאשים את הקפיטליזם בתוצאות המדיניות האנטי-קפיטליסטית.

התרחבות נאט"ו כמסית למלחמת רוסיה-אוקראינה -- קלאבהאוס, 16 במרץ 2022

בראיון אודיו זה בן 90 דקות, עם שאלות ותשובות מהקהל, ד"ר סלסמן דן 1) מדוע האינטרס העצמי הלאומי צריך להנחות את מדיניות החוץ של ארה"ב (אך לא עושה זאת), 2) מדוע ההתפשטות בת עשרות השנים של נאט"ו מזרחה לעבר גבול רוסיה (ורומזת שהיא עשויה להוסיף את אוקראינה) תדלקה את הסכסוכים בין רוסיה לאוקראינה, ואת המלחמה הנוכחית, 3) כיצד רייגן-בוש ניצח בגבורה (ובשלווה) במלחמה הקרה, 4) כיצד/מדוע נשיאים דמוקרטים במאה זו (קלינטון, אובמה, ביידן) סירבו לטפח את השלום שלאחר המלחמה הקרה, היו דוחפי נאט"ו, היו לוחמניים ללא הצדקה כלפי רוסיה, וערערו את העוצמה והביטחון הלאומיים של ארה"ב, 5) מדוע אוקראינה אינה חופשית ומושחתת, אינה בעלת ברית אמיתית של ארה"ב (או חברה בנאט"ו), אינה רלוונטית לביטחון הלאומי של ארה"ב, ואינה ראויה לתמיכה רשמית של ארה"ב מכל סוג שהוא, ו-6) מדוע התמיכה הדו-מפלגתית, הכמעט בכל מקום, במלחמה רחבה יותר, המקודמת בכבדות על ידי ה-MMIC (צבאי-תקשורתי-תעשייתי-מורכב), היא גם פזיזה וגם מאיימת.

אוקראינה: העובדות לא מתרצות את פוטין, אבל הן כן מגנות את נאט"ו -- הסטנדרט הקפיטליסטי, 14 במרץ 2022

אינכם צריכים לתרץ או לתמוך בפוגליזם האכזרי של פוטין כדי להכיר בעובדות פשוטות ובדאגות אסטרטגיות סבירות: להכיר בכך שנאט"ו, אנשי המלחמה האמריקאים והרוסים הפכו חלק גדול מהסכסוך הזה לאפשרי. הם גם יצרו ברית בין רוסיה לסין, תחילה כלכלית, כעת בעלת פוטנציאל צבאי. "להפוך את העולם לדמוקרטי" היא זעקת הקרב שלהם, בין אם המקומיים רוצים בכך, ובין אם היא מביאה חירות (לעתים רחוקות); או האם היא מפילה את האוטוריטריים ומקיימת הצבעה הוגנת. מה שקורה בעיקר, לאחר ההפלה, הוא תוהו ובוהו, קטל ואכזריות (ראו עיראק, לוב, מצרים, פקיסטן וכו'). נראה שזה אף פעם לא נגמר כי שוברי האומה אף פעם לא לומדים. נאט"ו משתמש באוקראינה כבובה, למעשה מדינת לקוח של נאט"ו (כלומר, ארה"ב) מאז 2008. זו הסיבה שמשפחת הפשע של ביידן ידועה בכך שהיא "מושכת בחוטים" שם. ב-2014, נאט"ו אף סייעה ללבות את ההפיכה של הנשיא הפרו-רוסי של אוקראינה, שנבחר כדין. פוטין מעדיף באופן סביר שאוקראינה תהיה אזור חיץ נייטרלי; אם, כפי שנאט"ו-ביידן מתעקש, זה לא אפשרי, פוטין מעדיף פשוט להרוס את המקום - כפי שהוא עושה - מאשר להחזיק בו, לנהל אותו או להשתמש בו כבמה מערבה לפלישות של מדינות אחרות.

המחסור היקר אך המכוון בכוח אדם בארה"ב -- AIER, 28 בספטמבר 2021

במשך יותר משנה, בשל קוביד פוביה וסגרים, ארה"ב סבלה מסוגים וסדרי גודל שונים של מחסור בעובדים, המקרה שבו כמות העבודה הנדרשת על ידי מעסיקים פוטנציאליים עולה על כמויות שסופקו על ידי עובדים פוטנציאליים. זה לא מקרי או זמני. חוסר עבודה היה גם מנדט (על ידי השבתת עסקים "לא חיוניים") וגם מסובסד (עם "הטבות מחוסרי עבודה" משתלמות ומורחבות). זה מקשה על עסקים רבים למשוך ולהעסיק עובדים בכמות מספקת, איכות, אמינות ומחיר סביר. עודפים וחוסרים חומריים או כרוניים משקפים לא "כשל שוק" אלא את כישלונן של ממשלות לתת לשווקים להתבהר. למה כל כך הרבה מזה לא ברור אפילו למי שאמור לדעת טוב יותר? זה לא בגלל שהם לא יודעים כלכלה בסיסית; רבים מהם אנטי-קפיטליסטיים מבחינה אידיאולוגית, מה שמוטה אותם נגד מעסיקים; כשהם מתעלים את מרקס, הם מאמינים באופן שקרי שהקפיטליסטים מרוויחים על ידי תשלום נמוך מדי לעובדים וגביית יתר על הלקוחות.

מצמיחה מהירה ללא צמיחה למניעת צמיחה -- AIER, אוגוסט 4, 2021

הגדלת השגשוג בטווח הארוך מתאפשרת על ידי צמיחה כלכלית מתמשכת בטווח הקצר; שגשוג הוא הרעיון הרחב יותר, הכרוך לא רק בתפוקה רבה יותר אלא באיכות תפוקה המוערכת על ידי הקונים. שגשוג מביא לרמת חיים גבוהה יותר, שבה אנו נהנים מבריאות טובה יותר, תוחלת חיים ארוכה יותר ואושר רב יותר. למרבה הצער, צעדים אמפיריים באמריקה מראים שקצב הצמיחה הכלכלית שלה מאט, וזו אינה בעיה חולפת; זה קורה כבר עשרות שנים; למרבה הצער, מעטים המנהיגים שמזהים את המגמה העגומה; מעטים יכולים להסביר זאת; חלקם אפילו מעדיפים את זה. השלב הבא יכול להיות דחיפה ל"דה-צמיחה", או התכווצויות רצופות בתפוקה הכלכלית. העדפת הצמיחה האיטית מנורמלת במשך שנים רבות וזה יכול לקרות גם עם העדפת דה-צמיחה. האקוליטים של היום הם מיעוט, אבל לפני עשרות שנים גם האוהדים בעלי הצמיחה האיטית היו מיעוט.

כשהתבונה בחוץ, האלימות היא בפנים -- מגזין קפיטליזם, 13 בינואר 2021

בעקבות המתקפה הימנית בהשראת טראמפ על הקפיטול בארה"ב בשבוע שעבר, כל "צד" האשים בצדק את הצד השני בצביעות, בכך שהוא לא "מיישם את מה שהם מטיפים", בכך שהוא לא "הולך לדבר". בקיץ שעבר ניסו אנשי שמאל להצדיק (כ"מחאה לא אלימה") את האלימות שלהם בפורטלנד, סיאטל, מיניאפוליס ובמקומות אחרים, אך כעת הם מגנים את אלימות הימין בקפיטול. מדוע צביעות, סגן, נמצאת כיום בכל מקום?  ההיפך שלה הוא סגולת היושרה, שהיא נדירה בימינו משום שבמשך עשרות שנים הטמיעו האוניברסיטאות פרגמטיזם פילוסופי, דוקטרינה שאינה מייעצת ל"מעשיות" אלא מערערת אותה על ידי התעקשות על כך שעקרונות קבועים ותקפים הם בלתי אפשריים (ולכן ניתנים לחלוקה), דעה זו ניתנת למניפולציה. עבור הפרגמטיסטים, "תפיסה היא מציאות" ו"המציאות ניתנת למשא ומתן".  במקום המציאות, הם מעדיפים "מציאות מדומה", במקום צדק, "צדק חברתי". הם מגלמים את כל מה שמזויף ומזויף. כל שנותר כמדריך לפעולה הוא אופורטוניזם דרג, תועלתנות, "כללים לרדיקלים", כל מה ש"עובד" – לנצח בוויכוח, לקדם מטרה, או לחוקק חוק – לעת עתה לפחות (עד . . . זה לא עובד). מה מסביר את האלימות הדו-מפלגתית של ימינו? היעדר היגיון (ואובייקטיביות). אין לכך (תרתי משמע) סיבה, אבל יש הסבר: כשההיגיון בחוץ, גם השכנוע וההתקהלות הלא אלימה בחוץ. מה שנותר הוא רגשנות – ואלימות.

הזלזול של ביידן בבעלי המניות הוא פשיסטי -- הסטנדרט הקפיטליסטי, 16 בדצמבר 2020

מה חושב הנשיא הנבחר ביידן על הקפיטליזם? בנאום שנשא ביולי האחרון אמר: "הגיע הזמן שנשים קץ לעידן הקפיטליזם של בעלי המניות - הרעיון שהאחריות היחידה שיש לתאגיד היא על בעלי המניות. זה פשוט לא נכון. זו פארסה מוחלטת. יש להם אחריות לעובדים שלהם, לקהילה שלהם, למדינה שלהם. זה לא רעיון חדש או רדיקלי". כן, זה לא רעיון חדש – שתאגידים חייבים לשרת אנשים שאינם בעלים (כולל הממשלה). נראה שכולם בימינו – מהפרופסור לעסקים, דרך העיתונאי, דרך הוול סטריט ועד "האיש ברחוב" – מעדיפים "קפיטליזם של בעלי עניין". אבל זה גם לא רעיון רדיקלי? זה פשיזם, פשוט ופשוט. האם הפשיזם כבר לא רדיקלי? האם זו הנורמה ה"חדשה" – אם כי בהשאלה משנות ה-30 (רוזוולט, מוסוליני, היטלר)? למעשה, "קפיטליזם של בעלי מניות" הוא מיותר, ו"קפיטליזם של בעלי עניין" הוא אוקסימורוני. הראשון הוא קפיטליזם אמיתי: בעלות פרטית (ושליטה) על אמצעי הייצור (וגם על תפוקתו). האחרון הוא פשיזם: בעלות פרטית אך שליטה ציבורית, שנכפתה על ידי לא בעלים. סוציאליזם, כמובן, הוא בעלות ציבורית (מדינה) ושליטה ציבורית על אמצעי הייצור. הקפיטליזם כרוך ומקדם אחריות חוזית מועילה הדדית; הפשיזם הורס זאת, על ידי ניתוק אכזרי של הבעלות והשליטה.

האמיתות הבסיסיות של הכלכלה האומרת והרלוונטיות העכשווית שלהן -- הקרן לחינוך כלכלי, 1 ביולי 2020

ז'אן-בטיסט סיי (1767-1832) היה מגן עקרוני של המדינה המצומצמת מבחינה חוקתית, באופן עקבי אף יותר מאשר רבים מבני דורו הליברלים הקלאסיים. ידוע בעיקר בזכות "חוק האמירה", העיקרון הראשון של הכלכלה, הוא צריך להיחשב לאחד המעריכים העקביים והחזקים ביותר של הקפיטליזם, עשרות שנים לפני שהמילה נטבעה (על ידי מתנגדיה, בשנות ה-50 של המאה ה-19).  למדתי די הרבה כלכלה פוליטית במשך עשרות שנים ואני מחשיב את המסה של סיי על כלכלה פוליטית (1803) כיצירה הטובה ביותר שפורסמה אי פעם בתחום, לא רק עולה על יצירות עכשוויות אלא גם על אלה כמו עושר העמים של אדם סמית (1776) והפעולה האנושית של לודוויג פון מיזס : מסה על כלכלה (1949).

'גירוי' פיסקלי-מוניטרי הוא דיכאוני -- הגבעה, 26 במאי 2020

כלכלנים רבים מאמינים שהוצאה ציבורית והנפקת כסף יוצרות עושר או כוח קנייה. לא כך. האמצעי היחיד שלנו להשיג מוצרים ושירותים אמיתיים הוא יצירת עושר – ייצור. מה שאנחנו מוציאים חייב לבוא מהכנסה, שהיא עצמה חייבת לבוא מייצור. חוק סיי מלמד שרק היצע מהווה ביקוש; אנחנו חייבים לייצר לפני שאנחנו דורשים, מוציאים או צורכים. כלכלנים מאשימים בדרך כלל מיתון ב"כשל שוק" או ב"ביקוש מצרפי לקוי", אך מיתון נובע בעיקר מכישלון הממשלה; כאשר מדיניות מענישה רווחים או ייצור, חוזי אספקה מצרפיים.

חופש הוא בלתי ניתן לחלוקה, וזו הסיבה שכל הסוגים נשחקים כעת -- מגזין קפיטליזם, 18 באפריל 2020

מטרתו של עקרון אי-ההבחנה היא להזכיר לנו שהחירויות השונות עולות או נופלות יחד, גם אם בפיגורים שונים, גם אם נראה שחופש מסוים, לזמן מה, עולה ככל שאחרים נופלים; לכל כיוון שהחירויות נעות, בסופו של דבר הן נוטות לצלול. העיקרון שהחופש אינו ניתן לחלוקה משקף את העובדה שבני האדם הם שילוב של נפש וגוף, רוח וחומר, תודעה וקיום; העיקרון מרמז על כך שבני האדם צריכים לבחור לממש את התבונה שלהם – הפקולטה הייחודית להם – כדי לתפוס את המציאות, לחיות באופן אתי ולפרוח כמיטב יכולתם. העיקרון מגולם בידוע יותר שיש לנו זכויות פרט – לחיים, לחירות, לקניין ולרדיפה אחר האושר – ושהמטרה היחידה והראויה של השלטון היא להיות סוכן של זכותנו להגנה עצמית, לשמור, להגן ולהגן על זכויותינו מבחינה חוקתית, לא לגשר עליהן או לבטל אותן. אם עם רוצה לשמור על החירות, עליו להילחם על שימורה בכל התחומים, לא רק אלה שבהם הוא חי ביותר, או הכי טוב – לא באחד, או בחלק, אבל לא באחרים, ולא באחד או בחלקם על חשבון אחרים.

ממשל משולש: מדריך לקביעת מדיניות נכונה -- AIER, 14 באפריל 2020

כשאנחנו שומעים את המונח "ממשלה" רובנו חושבים על פוליטיקה – על מדינות, משטרים, קפיטולים, סוכנויות, ביורוקרטיות, ממשלים ופוליטיקאים. אנו מכנים אותם "פקידים", בהנחה שיש להם מעמד ייחודי, מרומם וסמכותי.  אבל זה רק סוג אחד של משילות בחיינו; שלושת הסוגים הם ממשל ציבורי, ממשל פרטי וממשל אישי. כל אחת מהן נתפסתי בצורה הטובה ביותר כתחום שליטה, אך יש לאזן בין השלושה כראוי, כדי לייעל את השמירה על הזכויות והחירויות. המגמה המאיימת של התקופה האחרונה היא פלישה מתמשכת לתחומי הממשל האישי והפרטי על ידי ממשל ציבורי (פוליטי).

דברים בחינם ואנשים לא חופשיים -- AIER, 30 ביוני 2019

פוליטיקאים כיום טוענים בקול רם ומקודש שדברים רבים – מזון, דיור, שירותי בריאות, מקומות עבודה, טיפול בילדים, סביבה נקייה ובטוחה יותר, תחבורה, חינוך, שירותים ואפילו מכללות – צריכים להיות "חופשיים", או מסובסדים בפומבי. איש אינו שואל מדוע טענות כאלה תקפות.  האם יש לקבלם בעיוורון על אמונה או לאשרם על ידי אינטואיציה (תחושה) גרידא? זה לא נשמע מדעי.  האם לא כל הטענות המכריעות צריכות לעבור מבחנים של היגיון וראיות? מדוע טענות חינם "נשמעות טוב" לכל כך הרבה אנשים?  למעשה, הם מרושעים, אפילו חסרי לב, משום שהם אי-ליברליים, ולכן לא אנושיים ביסודם. במערכת שלטון חוקתית חופשית וקפיטליסטית יש להיות צדק שווה על פי חוק, לא יחס משפטי מפלה; אין שום הצדקה להעדפת קבוצה אחת על פני אחרת, כולל צרכנים על פני יצרנים (או להיפך).  כל אדם (או התאגדות) חייב להיות חופשי לבחור ולפעול, מבלי להזדקק לביזה.  הגישה החופשית לקמפיינים פוליטיים ולקביעת מדיניות מתעתעת באופן נועז, ועל ידי הרחבת הגודל, ההיקף והכוח של הממשלה, היא גם ממסדת ביזה.

עלינו לחגוג גם גיוון בעושר -- AIER, 26 בדצמבר 2018

ברוב תחומי החיים כיום, גיוון ומגוון זוכים לשבחים ולכבוד בצדק. הבדלים בכישרון האתלטי והאמנותי, למשל, כרוכים לא רק בתחרויות חזקות ומבדרות, אלא גם בקנאים ("אוהדים") שמכבדים, מוחאים כפיים, מעניקים פרסים ומפצים יפה את הזוכים ("כוכבים" ו"אלופים") תוך שהם גם מונעים (לפחות יחסית) את המפסידים. עם זאת, תחום הכלכלה - של שווקים ומסחר, עסקים ופיננסים, הכנסה ועושר - מעורר תגובה כמעט הפוכה, למרות שלא, כמו משחקי ספורט, משחק סכום אפס. בתחום הכלכלי, אנו רואים כישרונות דיפרנציאליים ותוצאות מתוגמלים באופן לא שוויוני (כפי שהיינו צריכים לצפות), אך עבור אנשים רבים, גיוון וגיוון בתחום זה זוכים לזלזול ולקנאה, עם תוצאות צפויות: חלוקה מחדש מתמדת של הכנסה ועושר על ידי מיסוי עונשי, רגולציה נוקשה ופגיעה תקופתית באמון. כאן המנצחים חשודים יותר מאשר מכובדים, בעוד המפסידים מקבלים אהדה וסובסידיות. מה מסביר את האנומליה המוזרה למדי הזו? למען הצדק, החירות והשגשוג, אנשים צריכים לזנוח את הדעות הקדומות האנטי-מסחריות שלהם ולהפסיק לפגוע בעושר ובהכנסה לא שוויוניים. הם צריכים לחגוג ולכבד את הגיוון בתחום הכלכלי לפחות כמו שהם עושים בתחום הספורטיבי והאמנותי. כישרון אנושי מגיע במגוון צורות נפלאות. בואו לא נכחיש או נזלזל באף אחד מהם.

כדי להרתיע מפני טבח בנשק, על הממשלה הפדרלית להפסיק לפרק את החפים מפשע מנשקם -- פורבס, 12 באוגוסט 2012

תומכי בקרת נשק רוצים להאשים את הירי ההמוני ב"יותר מדי אקדחים", אבל הבעיה האמיתית היא מעט מדי אקדחים ומעט מדי חופש נשק. הגבלות על הזכות השנייה של החוקה שלנו לשאת נשק מזמינות טבח ומהומה. פקחי נשק שכנעו פוליטיקאים וגורמי אכיפת חוק כי שטחים ציבוריים מועדים במיוחד לאלימות נשק ודחפו לאיסורים מכבידים והגבלות על שימוש בנשק באזורים כאלה "אזורים ללא נשק". אבל הם מסייעים לפשעים כאלה, בכך שהם מעודדים את הממשלה לאסור או להגביל את זכותנו האזרחית הבסיסית להגנה עצמית; הם דרדרו משוגעים תועים לטבח פומבי באנשים ללא עונש. הגנה עצמית היא זכות מכרעת; זה דורש תותחים ושימוש מלא לא רק בבתים שלנו וברכוש שלנו, אלא גם (ובעיקר) בציבור. באיזו תדירות שוטרים חמושים בנשק באמת מונעים או עוצרים פשיעה אלימה? כמעט אף פעם. הם אינם "פקקי פשע" אלא רושמי פתקים שמגיעים למקום. מכירות האקדחים זינקו בחודש האחרון, אחרי הטבח בבתי הקולנוע, אבל זה לא אומר שאפשר להשתמש באקדחים האלה בבתי קולנוע – או במקומות ציבוריים רבים אחרים. האיסור המשפטי הוא הבעיה האמיתית – ואת העוול יש להפסיק לאלתר. הראיות הן מכריעות עכשיו: אף אחד כבר לא יכול לטעון, בכנף, שבקרי נשק הם "פסיפיק", "שוחרי שלום" או "בעלי כוונות טובות", אם הם אויבים מושבעים של זכות אזרחית מרכזית ותומכים מחפירים של רוע.

פרוטקציוניזם כמזוכיזם הדדי -- הסטנדרט הקפיטליסטי, 24 ביולי 2018

המקרה ההגיוני והמוסרי של סחר חופשי, בין אם הוא בין-אישי, בינלאומי או תוך-לאומי, הוא שהוא מועיל הדדית. אלא אם כן אדם מתנגד לרווח כשלעצמו או מניח שהבורסה היא win-lose (משחק "סכום אפס"), יש לבשר על סחר. מלבד אלטרואיסטים המקריבים את עצמם, אף אחד לא סוחר מרצון אלא אם כן זה מועיל לעצמו. מר טראמפ מתחייב "להפוך את אמריקה לגדולה שוב", סנטימנט אצילי, אבל פרוטקציוניזם רק פוגע ולא עוזר לעשות את העבודה הזאת. כמחצית מהחלקים במשאיות הנמכרות ביותר של פורד מיובאים כיום; אם לטראמפ יש את הדרך שלו, לא נוכל אפילו לייצר משאיות פורד, שלא לדבר על להפוך את אמריקה לגדולה שוב. "לקנות אמריקאים", כפי שדורשים הלאומנים והנייטיביסטים, זה לוותר על המוצרים המועילים של היום תוך המעטת היתרונות של הגלובליזציה של הסחר והחשש ממחר. כשם שאמריקה במיטבה היא "כור היתוך" של רקעים אישיים, זהויות ומקורות, כך גם מוצרים במיטבם מגלמים כור היתוך של עבודה ומשאבים שמקורם בעולם. מר טראמפ טוען שהוא פרו-אמריקאי, אך הוא פסימי באופן לא מציאותי לגבי כוחה היצרני והתחרותיות שלה. בהתחשב ביתרונות הסחר החופשי, המדיניות הטובה ביותר שכל ממשלה יכולה לאמץ היא סחר חופשי חד-צדדי (עם ממשלות אחרות שאינן אויבות), כלומר: סחר חופשי ללא קשר לשאלה אם ממשלות אחרות מאמצות גם סחר חופשי יותר.

המקרה הטוב ביותר לקפיטליזם -- הסטנדרט הקפיטליסטי, 10 באוקטובר 2017

היום מציינים 60 שנה לפרסום "אטלס מושך בכתפיים " (1957) מאת איין ראנד (1982-1905), סופרת-פילוסופית רבת מכר שהעלתה על נס את התבונה, האינטרס העצמי הרציונלי, האינדיבידואליזם, הקפיטליזם והאמריקניזם. מעטים הספרים הישנים האלה שממשיכים להימכר גם כן, אפילו בכריכה קשה, ומשקיעים ומנכ"לים רבים שיבחו זה מכבר את הנושא והתובנה שלו. בסקר שנערך בשנות ה-90 עבור ספריית הקונגרס ומועדון ספר החודש, המשיבים ציינו את אטלס משך בכתפיו כשני רק לתנ"ך כספר שעשה שינוי גדול בחייהם.  הסוציאליסטים דוחים באופן מובן את ראנד משום שהיא דוחה את טענתם שהקפיטליזם הוא נצלני או נוטה להתמוטט; עם זאת, השמרנים נזהרים ממנה משום שהיא מכחישה שהקפיטליזם סומך על הדת. תרומתה העיקרית היא להראות שהקפיטליזם הוא לא רק המערכת היצרנית מבחינה כלכלית, אלא גם זו שהיא צודקת מבחינה מוסרית.  היא מתגמלת אנשים של יושר, יושרה, עצמאות ופרודוקטיביות; עם זאת, היא דוחקת לשוליים את אלה שבוחרים במקום זאת להיות פחות מאנושיים, והיא מענישה את האכזריים והבלתי אנושיים. בין אם היא פרו-קפיטליסטית, פרו-סוציאליסטית או אדישה בין השתיים, ספר זה שווה קריאה – וכך גם יצירותיה האחרות, בהן " ראש המזרקה " (1943), " סגולת האנוכיות: מושג חדש של אגואיזם " (1964) ו "קפיטליזם: האידיאל הלא ידוע " (1966).

טראמפ ו-GOP תומכים ברפואת מונופול -- התקן הקפיטליסטי, 20 ביולי 2017

ה-GOP והנשיא טראמפ, שהפרו באומץ את הבטחות הקמפיין שלהם בכך שסירבו "לבטל ולהחליף" את ObamaCare, טוענים כעת שהם פשוט יבטלו אותו ויראו מה יקרה. אל תסמכו על זה. בשורש, לא ממש אכפת להם מ-ObamaCare ומשיטת "המשלם היחיד" (מונופול הרפואה הממשלתית) שאליה היא מובילה. מתועב ככל שיהיה, הם מקבלים את זה מבחינה פילוסופית, ולכן הם גם מקבלים פוליטית. טראמפ ורוב הרפובליקנים תומכים בעקרונות הסוציאליסטיים החבויים ב-ObamaCare. אולי הם אפילו מבינים שזה ימשיך לשחוק את ההיבטים הטובים יותר של המערכת ולהוביל ל"מערכת של משלם יחיד" (מונופול ממשלתי על הרפואה) – שאובמה [וטראמפ] תמיד אמרו שהם רוצים. כמו כן, נראה כי רוב הבוחרים האמריקאים כיום מתנגדים למונופול זה. הם עשויים להתנגד לכך בעוד עשרות שנים, כאשר הם יבינו שגישה לביטוח בריאות אינה מבטיחה גישה לשירותי בריאות (במיוחד לא תחת רפואה חברתית, מה שמפחית את האיכות, הכדאיות הכלכלית והגישה). אבל עד אז יהיה מאוחר מדי לשקם את אותם אלמנטים חופשיים יותר שהפכו את הרפואה האמריקאית לכל כך גדולה מלכתחילה.

הוויכוח על אי השוויון: חסר היגיון ללא התחשבות במה שמרוויחים -- פורבס, 1 בפברואר 2012

במקום לדון בשאלות המונומנטליות באמת של זמננו הבעייתי – כלומר, מהו הגודל וההיקף הראויים של הממשלה? (תשובה: קטן יותר), והאם צריך להיות לנו יותר קפיטליזם או יותר קורפורטיזם? (תשובה: קפיטליזם) – התקשורת הפוליטית במקום זאת דנה ברוע לכאורה של "אי שוויון". קנאתם חסרת הבושה משתוללת לאחרונה, אך ההתמקדות באי-שוויון נוחה לשמרנים ולשמאלנים כאחד.  מר אובמה מקבל תיאוריה שקרית של "הגינות" הדוחה את תפיסת הצדק ההגיונית, המבוססת על הכשרון, שאמריקאים מבוגרים עשויים לזהות כ"מדבר", שבו צדק פירושו שמגיע לנו (או מרוויחים) את מה שאנחנו מקבלים בחיים, ולו על ידי הבחירה החופשית שלנו. באופן לגיטימי, יש "צדק חלוקתי", עם תגמולים על התנהגות טובה או פרודוקטיבית, ו"צדק גמולי", עם עונשים על התנהגות רעה או הרסנית.

קפיטליזם הוא לא קורפורטיזם או קרוניזם -- פורבס, 7 בדצמבר 2011

הקפיטליזם הוא המערכת החברתית-כלכלית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, משום שהוא כל כך מוסרי וכל כך פרודוקטיבי – שתי התכונות החיוניות כל כך להישרדות ולשגשוג האנושי. היא מוסרית משום שהיא מעגנת ומטפחת רציונליות ואינטרס עצמי – "תאוות בצע נאורה", אם תרצו – שתי המעלות המרכזיות שכולנו חייבים לאמץ ולתרגל באופן מודע אם ברצוננו לרדוף ולהשיג חיים ואהבה, בריאות ועושר, הרפתקאות והשראה. היא מייצרת לא רק שפע חומרי-כלכלי אלא את הערכים האסתטיים הנראים באמנות ובבידור. אבל מהו בדיוק קפיטליזם? איך אנחנו יודעים את זה כשאנחנו רואים את זה או שיש לנו את זה - או כשאין לנו, או לא?  האלופה האינטלקטואלית הגדולה ביותר של הקפיטליזם, איין ראנד (1905-1982), הגדירה אותו פעם כ"מערכת חברתית המבוססת על הכרה בזכויות הפרט, כולל זכויות קניין, שבה כל הרכוש הוא בבעלות פרטית". הכרה זו בזכויות אמיתיות (לא "זכויות" להכריח אחרים להשיג לנו את מה שאנו רוצים) היא מכרעת ויש לה בסיס מוסרי ייחודי. למעשה, קפיטליזם הוא מערכת של זכויות, חירות, אזרחיות, שלום ושגשוג לא מקריב; זו לא שיטת הממשל שמעדיפה שלא בצדק את הקפיטליסטים על חשבון אחרים. הוא מספק מגרש משחקים משפטי ברמה פלוס פקידים המשמשים אותנו כשופטים בעלי פרופיל נמוך (לא קובעי חוקים שרירותיים או משנים ניקוד). מה שבטוח, קפיטליזם כרוך גם באי-שוויון – של שאפתנות, כישרון, הכנסה או עושר – כי כך באמת אנשים פרטיים (וחברות); הם ייחודיים, לא שיבוטים או חלקים הניתנים לשינוי, כפי שטוענים השוויוניים.

כתבי הקודש ומדינת הרווחה -- פורבס, 28 באפריל 2011

אנשים רבים תוהים מדוע וושינגטון נראית שקועה לנצח בקיפאון בשאלה איזו מדיניות עשויה לרפא הוצאות מופרזות, גירעונות תקציביים וחובות. אומרים לנו ששורש הבעיה הוא "פוליטיקה מקוטבת", ש"קיצונים" שולטים בדיון ומונעים פתרונות שרק אחדות דו-מפלגתית יכולה לספק.  למעשה, בנושאים רבים שני ה"צדדים" מסכימים לחלוטין – על בסיס איתן של אמונה דתית משותפת.  בקיצור, לא הרבה שינויים כי שני הצדדים מסכימים על כל כך הרבה, במיוחד על מה זה אומר "לעשות את הדבר הנכון" מבחינה מוסרית. זה לא מדווח באופן נרחב, אבל רוב הדמוקרטים והרפובליקנים, בין אם משמאל או מימין מבחינה פוליטית, הם דתיים למדי, ולכן נוטים לתמוך במדינת הרווחה המודרנית. גם אם לא כל הפוליטיקאים מרגישים כל כך חזק לגבי זה, הם חושדים (בצדק) שהבוחרים עושים זאת. לפיכך, אפילו הצעות שוליות לריסון הוצאות הממשלה מעוררות האשמות כי התומך הוא אכזר, חסר לב, לא מאמין ולא נוצרי - וההאשמות נשמעות נכונות לרוב האנשים משום שהכתובים התנו אותם זה מכבר לאמץ את מדינת הרווחה.

לאן נעלמו כל הקפיטליסטים? -- פורבס, 5 בדצמבר 2010

לאחר נפילת חומת ברלין (1989) והתפרקות ברית המועצות (1991), כמעט כולם הודו שהקפיטליזם הוא "הניצחון" ההיסטורי על הסוציאליזם. עם זאת, מדיניות התערבותית המשקפת הנחות יסוד סוציאליסטיות ברובן חזרה עם נקמה בשנים האחרונות, בעוד הקפיטליזם הואשם בגרימת המשבר הפיננסי של 2007-2009 והמיתון הכלכלי העולמי. מה מסביר את השינוי הפתאומי לכאורה הזה בהערכת העולם את הקפיטליזם? אחרי הכל, מערכת א-פוליטית-כלכלית, בין אם קפיטליסטית או סוציאליסטית, היא תופעה רחבה ומתמשכת שלא ניתן לפרש אותה באופן הגיוני כמועילה עשור אחד אך הרסנית בעשור הבא. אז לאן נעלמו כל הקפיטליסטים? באופן מוזר, "סוציאליסט" פירושו כיום תומך במערכת הפוליטית-כלכלית של הסוציאליזם כאידיאל מוסרי, אך "קפיטליסט" פירושו איש כספים מוול סטריט, איש הון סיכון או יזם – לא תומך במערכת הפוליטית-כלכלית של הקפיטליזם כאידיאל מוסרי. למען האמת, הקפיטליזם מגלם את האתיקה המשפרת חיים, יוצרת עושר, של אינטרס עצמי רציונלי – של אגואיזם, של "חמדנות", אם תרצו – המתבטאת אולי באופן הבוטה ביותר במניע הרווח. כל עוד המוסר ההומני הזה אינו מהימן או נתעב, הקפיטליזם יסבול מאשמה בלתי מנוצלת על כל מחלה חברתית-כלכלית. התמוטטות המשטרים הסוציאליסטיים לפני שני עשורים לא הביאה לכך שהקפיטליזם זכה סוף סוף לשבחים על מעלותיו הרבות; האירוע ההיסטורי רק הזכיר לאנשים את יכולתו היצרנית של הקפיטליזם – יכולת שכבר הוכחה זה מכבר והוכרה זה מכבר אפילו על ידי אויביו הגרועים ביותר. האיבה המתמשכת כלפי הקפיטליזם כיום נשענת על נימוקים מוסריים, לא מעשיים. אם האינטרס העצמי הרציונלי לא יובן כקוד המוסרי היחיד העולה בקנה אחד עם האנושות האמיתית, וההערכה המוסרית של הקפיטליזם תשתפר כך, הסוציאליזם ימשיך לעשות קאמבק, למרות הרקורד העמוק והאפל שלו של אומללות אנושית.