סקירה של ספרו של ד"ר ליאונידס זלמנוביץ' האונטולוגיה והתפקוד של הכסף: היסודות הפילוסופיים של מוסדות מוניטריים (לקסינגטון ספרים, 2016).

כסף הוא מצחיק, אומרת האמרה הישנה, הן בחידות הקוגניטיביות שהוא מייצר והן בקיצוניות המוטיבציונית של ההתנהגות האנושית שהוא גורם. התיאורטיקן האנטי-ליברלי קרל מרקס ייחס את המילים האלה לפוליטיקאי הליברלי ויליאם גלדסטון: "אפילו האהבה לא הפכה יותר גברים לטיפשים מאשר מדיטציה על טבעו של כסף".

ב אונטולוגיה ותפקוד של כסף: היסודות הפילוסופיים של מוסדות מוניטריים, ד"ר ליאונידס זלמנוביץ יש תוכניות שאפתניות. נראה שהוא קרא את כל מה שחשוב שקשור לכסף על ידי פילוסופים, כלכלנים, היסטוריונים וסוציולוגים. כדי לתת תחושה של מגוון הדאגות הקלאסיות והעכשוויות של זלמנוביץ, הוא עוסק בעיקר בטיעוניהם של ס. הרברט פרנקל, ניקולס אורסמה, גיאורג זימל, לודוויג פון מיזס, פרידריך האייק, ורה סמית, ולאחרונה גם אלה של לילנד ייגר, דייוויד גלסנר, טיילר קאוון, לורנס וייט, ג'ורג ' סלגין ורנדל קרוזנר. והוא מביא לנושאים חוויה קוסמופוליטית – זלמנוביץ' הוא איש עסקים ברזילאי בעל דוקטורט מאוניברסיטה בספרד, שעובד כיום בקרן החירות של אינדיאנפוליס. רלוונטיות במיוחד הן חוויותיו הישירות לחיות דרך האסונות המוניטריים של ברזיל בשנות ה-80 וה-90, כמו גם המשבר הפיננסי בארה"ב של סוף 2007 עד 2009.

התוצאה היא נפח משמעותי שהוא מדיטטיבי עמוק וההפך מטיפשי. למדתי ממנו הרבה וממליץ עליו לאלה המבקשים סקירה כללית של הסוגיות המרכזיות המוטמעות בכסף – פילוסופיות, מסחריות, כלכליות ופוליטיות – כמו גם לאלה המחפשים ניתוח ייחודי ומשולב היטב ומערכת של המלצות מדיניות לפיתוח כסף מבוסס.

מבחינה פילוסופית, זלמנוביץ הוא אריסטוטלי במידה רבה. בכלכלה הוא מכה בי כהכלאה של עמדות ניאו-קלאסיות ואוסטריות. בממשל, הוא מדיסון. ובסוציולוגיה הפוליטית זלמנוביץ לקח ללב את אזהרותיהם של תיאורטיקנים של בחירה ציבורית. כל המרכיבים הללו נוגעים לסוגיות המרכזיות שהוא לוקח:

• מדוע התיאוריה של הפילוסופיה חשובה למעשיות של הכסף: "כדי להעריך את המדיניות המוניטרית, חיוני לזכור מושגים פילוסופיים על כסף";
• כיצד כסף מאפשר את חלוקת העבודה: "הרמה המורכבת של חלוקת העבודה שאנו נהנים ממנה כיום לא הייתה מתאפשרת ללא מכשיר בעל שני המאפיינים העיקריים של הכסף – כלומר, תכונותיו כאמצעי חליפין וכיחידת חשבון";
• הוויכוחים בשאלה אם כסף היה במקור יצירת שוק ספונטנית או יצירת מדינה מודעת: העמדה ה"קטלקטית" של זימל, האייק ואחרים לעומת העמדה ה"אקטלקטית" או ה"צ'רטליסטית" של פרידריך קנאפ, ג'ון מיינרד קיינס ואחרים; וכן, הקשורים קשר הדוק, הוויכוחים בשאלה אם כסף שימש תחילה למטרות חליפין או חשבונאות;
• מדוע העמדה הפונקציונליסטית נכונה מבחינה אנליטית ומדוע, מבחינה היסטורית, על כסף "אריסטו אינו אריסטוטלי מספיק";
• האתגר של הבנות פוזיטיביסטיות של כסף לפונקציונליסטיות: "כמעט תמיד, כמעט בכל מקום, ייצור הכסף היה מונופול על ידי המדינה. ... עם זאת, אין בכך כדי להעיד כי מטרת הכסף בחברה ניתנת על ידי המדינה";
• מדוע סחורות מסוימות הופכות לכסף: "הסחורות הנזילות ביותר, אלה שהן סחירות בקלות רבה יותר בהנחה מינימלית, הופכות למדיה המקובלת ביותר של החליפין";
• משטרי כסף תחרותיים מול מונופולים ומדוע "כסף הוא כמו כל טוב כלכלי אחר";
• כיצד "ימים אלה של עסקאות אלקטרוניות ומיידיות" משנים את הדיונים הנ"ל;
• כיצד המדינה כמוסד כופה משנה את ביצועי הכסף. "בעולם של כסף המיוצר פוליטית, אי אפשר להעריך כסף ובנקאות מבלי להתחשב במדיניות אחרת, ובראשן המדיניות הפיסקלית";
• האם בנקים מרכזיים משרתים בראש ובראשונה מטרות כלכליות או פוליטיות: עלינו לשקול הן "הצדקות ביחס לתפקידו של הבנק המרכזי עבור המגזר הפרטי והן ביחס לתפקידו כזרוע ישירה של האוצר ובעקיפין של מדיניות המדינה בכלל";
• האם בנקים מרכזיים נחוצים או אפילו מסוגלים "לפעול כמלווים של מוצא אחרון כדי לתת יציבות למערכת הפיננסית" או להפעיל "יעד אינפלציה" אפקטיבי"

הסיפור הבסיסי של הכסף הוא תפקידו היסודי בהקלה על חלוקת העבודה. אנשים יכולים לשאוף לעצמאות, אך מומחיות פרודוקטיבית ומסחר מגדילים את רווחתו של כל צד. המגבלות של סחר חליפין מתגברים על ידי הכנסת יחידת סחר מתווכת. תכונת הקבלה האוניברסלית של Money והניידות שלו מורידות את עלויות העסקה. תכונת יחידת החשבון האחידה שלו מאפשרת הערכות שווי מדויקות יותר. ופוטנציאל האחסון של הכסף מעודד פרודוקטיביות רבה יותר מאשר סחורות מתכלות לבדן היה נותן לאנשים שליטה ארוכת טווח על מצבם הכלכלי.

הנקודה הבסיסית של זלמנוביץ היא התעקשותו שלא משנה עד כמה חלוקת העבודה תהיה רחבה ומעודנת, ולא משנה עד כמה מופשטים ומתוחכמים המכשירים הפיננסיים שהומצאו כדי לתמוך בה, אסור לקובעי המדיניות של הכסף לאבד את תפקידו כמסייע לפריון כלכלי אמיתי. טענתו העיקרית על כסף מתפקד היטב על כל צורותיו היא אפוא פילוסופית: היא צריכה להיות מעוגנת אונטולוגית, כלומר, במציאות הכלכלית, שעלינו להיות מסוגלים תמיד להבין ולהפגין את תפקידו הלגיטימי של כל מכשיר מוניטרי, ושהמחויבות לשמירה על בסיס זה היא אחריות מוסרית. כך פילוסופיה אמיתית ובריאה של כסף תחבר בין הבנות אונטולוגיות ואפיסטמולוגיות לבין ערכים אתיים ופוליטיים.

כל הדיון בספר על אמת ובריאות מרענן את הרגישויות הציניות והציניות שלנו, השקועות כיום במערכות מוניטריות מתפקדות למחצה ופוליטיות. ה"מציאות" של כל סוג נתון של כסף למציאות הכלכלית הבסיסית בפועל היא לעתים קרובות מעורפלת או לא קיימת, ואינטרסים פוליטיים ופיננסיים מושרשים מסוגלים כיום להשתמש במערכת ולנצל אותה לרעה למטרותיהם הבלתי לגיטימיות לעתים קרובות מדי. כך שקריאה אינטלקטואלית ואקטיביסטית לנשק היא ממריצה, גם כאשר מודעים לכך שרפורמה במערכת תדרוש את המאמצים המרוכזים של אלה הבקיאים בטכניקה הפילוסופית והפיננסית ובעלי יכולות אסטרטגיות וטקטיות פוליטיות.

עלינו גם לשקול מהיכן יגיעו ההתנגדויות לתזה של המחבר. שתיים עיקריות יהיו תגובות שליליות לפילוסופיה שלו: שהיא שגויה, או שהיא לא רלוונטית.

המסגרת הפילוסופית של זלמנוביץ היא ריאליסטית מאוד, בהנחה כדרכה שישנם צרכים ויכולות אנושיים אמיתיים שהפעילות הכלכלית משרתת ונשענת עליהם, ושכוחותינו הקוגניטיביים מסוגלים לתפוס מציאויות מורכבות ולבטא אותן בתיאוריות אובייקטיביות. האתגר הוא שכסף הוא מציאות חברתית שבנויה בדרכים מורכבות. ובעידן האינטלקטואלי הפוסט-מודרני שלנו עלינו להתמודד עם תיאוריות הבניה חברתית שלוקחות אותנו לטריטוריה ספקנית עמוקה.

תיאוריות ספקניות על המציאות החברתית מדגישות את הסובייקטיביות של הידע והערך, וטוענות כי השקפות על המציאות הן תמיד תוצרים של פרשנות של מישהו על בסיס מידע חלקי או שגוי, לעתים קרובות עם מנה של חשיבה משאלת לב ותמיד עם הטיות רקע. תיאוריות קונסטרוקטיביסטיות חזקות שוללות כל אפשרות של ביסוס אובייקטיבי, ומחליפות במקום זאת את ההשקפה שהמערכות החברתיות שלנו, כולל המערכות המוניטריות שלנו, הן יצירות סובייקטיביות קולקטיביות. "מציאות", "אמת", "עובדה" ו"טוב" צריכים להופיע תמיד במרכאות אירוניות, כפי שאומרים לנו הפוסטמודרניים. רק נרטיבים קיימים, ומטא-נרטיבים גדולים על כסף כמו זה שזלמנוביץ מציע צריכים להיות סגורים פילוסופית ולהניח בצד.

יש לנו אפוא את הוויכוח על ההבניה החברתית של המציאות, כפי שהפוסטמודרניסטים האנטי-ריאליסטים היו עושים זאת, ואת ההבניה של המציאות החברתית, כפי שהריאליסט-אובייקטיביסט זלמנוביץ ובעלי בריתו היו עושים זאת. הפרויקט הפילוסופי של זלמנוביץ על כסף הוא חלק מחלוקת עבודה כוללת ויש לשלבו עם אפיסטמולוגיה ריאליסטית פילוסופית.

ההאשמה הלא רלוונטית תבוא מהתיאורטיקנים הא-פילוסופיים הפרגמטיים של הכסף. כסף הוא פונקציונלי, כן, והוא משרת פונקציות אמיתיות – אבל של מי? זלמנוביץ ממקד את תשומת הלב שלנו באופן קבוע ב"יזמים פוליטיים" שרוכשים כוח ועושר על ידי משחק יעיל במערכת הפוליטית ולא בתמורה ליצירת ערך אמיתי בשוק. זלמנוביץ מאמין או מקווה שהבנה פילוסופית נכונה של כסף תוכל להגן עלינו מפני היזמים הפוליטיים.

אבל, הביקורת תהיה, ההיסטוריה הפיננסית מראה כי הפילוסופיה האידיאליזציה שלו אינה רלוונטית שכן פוליטיקאים ואנשי כספים מקושרים תמיד משחקים את המערכת ביעילות. הם כמו הבחור שממשיך לגלגל את חובות כרטיסי האשראי שלו ולמצוא נושים חדשים להקסים עם הבטחות להטבות עתידיות - ואם תיתן לבחור הזה את הכוח להכין כרטיסי אשראי משלו המשחק לעולם לא יסתיים עבורו וכמה פראיירים אחרים תמיד ייתקעו. פוליטיקאים למדו לארוז ולארוז מחדש מכשירים פיננסיים, בסיוע מגזר פיננסי תואם ומתמרץ (לכידה רגולטורית פועלת לשני הכיוונים) בהתבסס על הבטחות עתידיות המבוססות בעצמן על כוח פוליטי והבטחות פוליטיות מתגלגלות.

אינפלציה איטית, תספורות בלתי מוגבלות, עסקאות תמורת טובות הנאה פוליטיות ומכשירים אחרים יכולים להאט או לדחות את החשבון ללא הגבלת זמן. או אם לא ללא הגבלת זמן, כאשר החזה הכספי אכן מגיע מישהו אחר רחוק בזמן או בחלל יישאר מחזיק את התיק הריק. וההיסטוריה מלמדת אותנו שאותו משחק יכול ותמיד מתחיל מחדש. כך שסיפורים מסוגו של זלמנוביץ על מקורות הכסף אינם רלוונטיים, ואידיאליזציות נורמטיביות על הכסף הטוב ביותר הן חסרות טעם – גם אם הן נכונות – שכן הפונקציות המסחריות האונטולוגיות של הכסף נתונות תמיד לחסדי המזימות הפוליטיות הפשרניות.

ליאונידס זלמנוביץ' מודע היטב לביקורות אלה. ואכן אלה האתגרים הגדולים שהספר הגדול שלו מבקש מאיתנו להתמודד. במילותיו שלו: "יש להבין את התרגיל כולו כטיעון נגד המשטר המוניטרי הנוכחי ולא כדרך לתקן אותו".

סטיבן ר.ק. היקס הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת רוקפורד וחוקר בכיר באגודת אטלס. סקירה זו פורסמה לראשונה ב-חוק וחירות, 28 בנובמבר 2016.